המקלארן ספיידטייל (Speedtail), כנגזר משמה, מתהדרת בזנב מפואר. היא שופעת קווי דמיון למקלארן מ-1994, אבל היא מאמצת נוסח מודרני לחלוטין שפותח בחלקו על בסיס מקלארן P1 ההיברידית. רק כדי לסבר את האוזן, נספר שמבחינת מידותיה היבשות היא נמתחת ליותר מ-5.1 מ', כלומר ארוכה ב-50 ס"מ מ-f1, ב-60 ס"מ מבוגטי שירון, אבל קצת יותר שדופה מהן והמבנה הנמוך והעיצוב העגלגל אמורים להפחית את התנגדות האוויר במידה ניכרת (כמו גם חיפויי הצמיגים).
רוב התרכובות הן משטחים של סיבי פחמן או אלומיניום, בלמי קרבון-קרמיים וחומרים קלים אחרים, כך שעוד לפני השתלת הליבה המרכזית, מקלארן ייצרה רכב צנום מאוד (1.4 טון) ועמיד מבחינה מבנית לנהיגה על הקצה; הוא יזדקק לזה, שכן מתחת למעטפת שוכנת תחנת כוח היברידית (ככל הנראה על גרעין של V8 טורבו בנזין) שמפיקה מעל 1,040 כ"ס ומאיצה את המכונית ל-300 קמ"ש ב-12.8 שניות (16.8 ש' ב-P1) ועד 403 קמ"ש מרביים – המכונית המהירה בתולדות המותג הבריטי הוותיק.
המחווה המיוחדת הזו נמשכת גם בתא הנוסעים, שהוא – כמו במקלארן ההיא, ממרכז את הנהג מול גלגל ההגה להעצמת חווית הנהיגה. ההבדל המעניין ביותר בהיבט התכנוני הוא מיקום חלק מהמתגים – מעל הנהג (כמו במטוס), שם נמצא כפתור ההנעה ופקדי פתיחת הדלתות והחלונות. המרחק המופחת בין זוג המושבים הנוספים לעמדת הקברניט נותן תחושה קצת יותר אינטימית לנוסעים לדברם, וכמובן שיש פה שימוש נרחב במערכות פנים סופר משוכללות הנעזרות בשלושה צגים כדי לתפעל את מערכות המחשב, ועוד כהנה וכהנה ממשקים לחובב הנהיגה, ריפודים מהודרים בבחירה אישית ועוד.
מקלארן ייצרה 106 יחידות – כולן הוזמנו מראש (מספר זהה לכמות דגמי ה-f1 שנמכרו לאורך שנותיה הקצרות), אבל היא איננה זמינה לנהיגה בכל המדינות בעולם; הסיבה לכך נעוצה בשימוש במצלמות במקום מראות צד קונבציונליות – מערכת יחסית חדישה שאינה עומדת בקנה אחד עם הרגולציות בארה"ב למשל. המשמעות לדברי מקלארן, היא שכל רכב שמיובא לאמריקה כפוף לקריטריונים בטיחותיים ומשווק תחת קטגוריית "לתצוגה או לאירוע", כלומר המכונית מוגבלת לטווח נסיעה של 4 ק"מ לכל היותר על כבישים ציבוריים. ובכל זאת, כמעט שליש מהמסירות בדרך לשם. כאמור, כל המכוניות נמכרו מבעוד מועד במחיר של 2.1 מיליון דולר ליחידה. מסירות ראשונות תחלנה ב-2020 באמצעות המפעל המרכזי של מקלארן באנגליה, לא הרחק מסארי.
צפו במקלארן ספידטייל החדשה
