עולם ההיאבקות המקצוענית הוא עולם מוזר. מעין שעטנז ביזארי של בידור וספורט. למעשה, האלמנט השולט בהיאבקות הוא הטרלול. ככל שזה יותר מטורלל, ככל שיש יותר בלאגן, ככל שהגבולות נמתחים יותר – כך המוצר נחשב למוצלח יותר. בתוך הכאוס הזה, יש אמת אחת שמהווה את הבסיס - הכול מבוים, וכולם מודעים לתסריט – מהמתאבקים שבזירה, דרך השופט והשדרים ועד לאחרון עוזרי ההפקה. האמת הזאת עזרה לעסק הזה לשרוד ולשגשג כמעט מאה שנה, וההסכמה בין כל העוסקים בדבר הייתה שהיא לא תשתנה לעולם. עד היום שבו היא כן השתנתה.
9 בנובמבר 1997 הוא תאריך שנכנס להיסטוריה של עולם ההיאבקות כיום ה"אמיתי" ביותר בתולדות הביזנס. היום בו התסריט הופר לטובת האלתור הכי דרמטי שיכול להיות. אבל עוד לפני שנגיע לאירוע עצמו, נעיף מבט לעבר הנפשות הפועלות. שון מייקלס וברט "היטמן" הארט הם שניים מהשמות המוכרים ביותר שנכנסו לזירה. ילדי ניינטיז ברחבי העולם, וגם בארצנו הקטנטונת, תלו פוסטרים שלהם על הקירות ואיבדו את הקול המתחלף שלהם בצרחות לעידודם.
לצורך ההדגמה, עבדכם הנאמן זוכר עד היום כיצד הוא נענש בשבוע בלי טלוויזיה לאחר שהרס את הז'קט שלו כשקישקש עליו לבבות בלורד אדום. אבל אין מה לעשות, שון מייקלס וברט הארט היו באמת גדולים מהחיים. אה, ויש גם את הבוס, וינס מקמהון, הגיבור האמיתי של ההצגה, אבל אליו נגיע עוד מעט.
ב-1997 עולם ההיאבקות הגיע לצומת שעתיד היה להשפיע עליו באופן בלתי הפיך. הביזנס היה בשיא חסר תקדים, ושני ארגוני ענק התחרו על הבכורה – ה-WWF של מקמהון, וה-WCW של טד טרנר. הרייטינג הרקיע שחקים והקרבות עליו הפכו עקובים מדם, אולמות עצומים נמכרו בתוך דקות וכוכבים "ערקו" מארגון לארגון והרוויחו משכורות חסרות כל פרופורציה. בתוך כל אותן עריקות היה ברור שמה שעשוי להטות את הכף סופית הוא שם אחד גדול שיעשה את המעבר ויטרוף את הקלפים. אבל זה צריך להיות שם ממש גדול. כמו, למשל, ברט "היטמן" הארט.
לקראת סוף 1997 מצבה של ה-WWF החל להתדרדר, ומקמהון הודיע להארט שהוא לא יוכל לעמוד בחוזה העתק שלו. WCW והכיסים הבלתי נגמרים של טרנר חיזרו אחרי מי שהיה מזוהה במשך עשור עם הארגון המתחרה, והציעו לו הצעות שקשה מאוד לסרב להן. ואז אחת שבלתי אפשרי לסרב לה. הארט היה בדרכו החוצה, והצרה הגדולה באמת הייתה שהוא היה אלוף ה-WWF באותו זמן, מה שעורר חשש מתסריט בלהות בו לא רק הכוכב הגדול של הארגון מופיע אצל מתחרה, אלא גם חגורת האליפות, הסמל לכל היוקרה שה-WWF בנה במשך עשרות שנים. תחשבו שאליניב ברדה מופיע בקרית שלום כשחקן מכבי ת"א ואז יורק על הסמל האדום, ואז תכפילו בכמה עשרות מיליוני דולרים.
כאן נכנס וינס מקמהון לתמונה. הבוס ידע שהוא צריך לעשות הכול כדי לגרום להארט להפסיד את האליפות לפני המעבר למתחרים. מבחינתו מפעל חייו, שלו ושל משפחתו, שטופח במשך עשרות שנים, היה בסכנה ממשית. אבל זה היופי בהיאבקות - בהתאם לטבע המבוים של העסק, כל מה שהוא היה צריך זה לכתוב בתסריט שהארט יפסיד את האליפות לפני המעבר שלו ל-WCW ב-1 בדצמבר. אבל מה עושים כשהשחקן הראשי מסרב לשחק את התפקיד שלו?
להארט לא הייתה בעיה להפסיד את האליפות, אפילו לא להפסיד אותה לשון מייקלס, שהיריבות ביניהם על המסך לא הגיעה לקרסוליים של היריבות שמאחורי הקלעים. בניסוח עדין, הם לא סבלו אחד את השני. ובכל זאת, הארט הסכים שמייקלס יהיה היורש, רק בתנאי אחד: שהקרב המדובר ייערך על אדמת ארה״ב ולא בקנדה, מולדתו של הארט ומקום שבו הוא נחשב באותם ימים לגיבור לאומי.
מקמהון והארט ניהלו דיונים קדחתניים עד שהגיעו לנוסחה שהייתה מקובלת על שני הצדדים, לפחות לכאורה. הארט ומייקלס ייפגשו לקרב אליפות במונטריאול, קנדה. התוצאה שנקבעה לקרב היא תיקו כתוצאה מהתערבות חיצונית של מתאבקים אחרים. ואז יוחלט סופית היכן, מתי ואיך הוא יאבד את החגורה. הארט יעבור ל-WCW ללא החגורה, ל-WWF יהיה אלוף חדש שייקח את החברה קדימה ושלום על ישראל. הכול היה מוכן לקרב הראשון במונטריאול. הכול, חוץ מברט הארט עצמו.
עד לדקה ה13 של הקרב הכול התנהל כמתוכנן. הדציבלים בתשואות של הקהל הקנדי להארט התחרו רק באלה של שריקות הבוז למייקלס. השניים שיחקו את תפקידיהם באופן מושלם - מייקלס ה״רשע״ התגרה בקהל, הארט ה״גיבור״ נקם והכול היה מוכן לגראנד פינאלה. המהלך הראשון בסיקוונס שיוביל לסיום החל ומייקלס נעל את הארט ב״שארפשוטר״, המהלך הידוע של הארט עצמו. בכל זאת, רשע. הארט התכונן למהלך הבא, שהוא נעילה הפוכה שלו עצמו עם ״שארפשוטר״ על מייקלס. ואז קרה משהו מוזר. הפעמון צלצל.
״המנצח והאלוף החדש - שון מייקלס״, קרא הכרוז לתדהמת הקהל, ולתדהמת הארט עצמו. מייקלס נעלם עם חגורת האליפות, השופט ברח גם הוא לחדר ההלבשה והארט נותר המום במרכז הזירה, לאט לאט מעכל את שאירע. בדיעבד אנחנו יודעים שגם מייקלס וגם השופט היו בסוד העניינים, וש״הדפיקה במונטריאול״ שתכנן וינס מקמהון התבצעה בדיוק לפי התכנית. האירועים הבאים היו סוריאליסטיים לא פחות. לקול שריקות בוז צורמות של עשרות אלפי אוהדים קנדים זועמים, פירק ברט הארט את עמדת השידור בעצבים וירק בפניו של מקמהון.
מאוחר יותר באותו ערב הוא גם הכה אותו, וכך ערב שהחל כעוד "הצגה" הסתיים עם שורה של אירועים שאין מציאותיים מהם. יום למחרת, ברט הארט כבר לא היה אלוף, כבר לא היה עובד של הWWF ובעיקר הפך לסמל של גישת ה״סמוך רק על עצמך״, שמאז מלווה את הענף.
כעבור מספר שבועות החל הארט להופיע ב-WCW אך לא מצא את מקומו. שורה של זעזועי מוח הובילה אותו לפרישה מוקדמת שלוש שנים מאוחר יותר. הארגון עצמו פשט רגל זמן קצר לאחר מכן, וה-WWF, שכבר הספיק לשנות את שמו ל-WWE, הפך למונופול. להארט לקח עשור עד שהסכים לסלוח ולחזור לחיקו של מקמהון. עד היום הוא מגיח מדי פעם בתכניות הארגון כאגדת עבר ומקפיץ את הרייטינג.
מייקלס החזיק בתואר האליפות חודשים ספורים בלבד. בינואר 1998 הוא נפצע בגבו במהלך קרב ובמרץ עבר ניתוח שהשבית אותו למשך ארבע שנים. הוא אמנם חזר להתאבק לכמה שנים, אך הוא כבר לא חזר להיות הכוכב של הארגון. עד היום תוהים חובבי ההיאבקות מה היה קורה אילולא אותה פציעה, שרופאיו תיארו כשתי פריצות דיסק בתוספת שבר בחוליה. בקנדה פשוט קראו לה ״קארמה״.
ומקמהון? הוא שמר על מוניטין איש העסקים הממולח שלו כשראה איך הסיפור הכה גלים. זמן קצר לאחר מכן הוא החל להופיע בתכניות עצמן כדמות של בוס רשע. הצופים אכלו את זה בכפית, הרייטינג עלה ועלה ו״הדפיקה במונטריאול״ נחשבת לאחד מאירועי המפנה שהובילו לניצחון ה-WWE על WCW.
יש מי שמחלק את עולם ההיאבקות ללפני ה-9 בנובמבר 1997 ואחריו. קשה לדבר על תחום כזה במונחים של אובדן התמימות, אבל זה היום שבו השתנו הכללים, היום שבו השתנה סדר העדיפויות של הנחות הבסיס. אמנם גם בימינו אנו, כולם יודעים שהכול מתוסרט וקבוע מראש, אבל במונטריאול 97 התווספה הכוכבית החשובה ביותר - הטרלול תמיד מנצח
