(Jerod Harris/Getty Images) (צילום: ספורט 5)
(Jerod Harris/Getty Images) | צילום: ספורט 5
לא מראה קלאסי של מתאבק (J.Sciulli/WireImage for LIONSGATE) (צילום: ספורט 5)
לא מראה קלאסי של מתאבק (J.Sciulli/WireImage for LIONSGATE) | צילום: ספורט 5

אחד מהטריקים היעילים ביותר בהיאבקות הוא השימוש באנדרדוג. הדוגמה הקלאסית היא 123 קיד. המתקדמים יידעו לספר על הזכייה של ריי מיסטריו ברויאל ראמבל 2006, ואם גם השם דניאל בראיין אומר לכם משהו, סיימתם את הקורס בהצטיינות. מצד שני, צריך להשתמש בקו העלילה הזה בעדינות ובחוכמה – הקהל לא יקנה כל אנדרדוג, ותמיד יש את הסיכון שהוא ייתפס כלא רציני, וכפועל יוצא יציג גם את הפייבוריט שהוא ניצח כלא רציני. במילים אחרות, באנדרדוג משתמשים באחד משני המקרים – או כשאתה בטוח שזה יעבוד, או כשאתה נואש ואין לך ברירה אחרת. עכשיו בואו נדבר על מיק פולי ותחליטו אתם לאיזה משתי הקטגוריות הוא משתייך.

מה שיפה במיק פולי זה שהוא היה אנדרדוג עוד לפני שהוא הגיע לעולם ההיאבקות. הוא אנדרדוג של העולם האמיתי. הוא מתאר את גיל העשרה שלו בהיותו תיכוניסט משונה קצת, גדול-ממדים, אחד כזה שמסיים את נשף הסיום מבלי לרקוד עם בחורה – למעשה, היינו יכולים לתייג את פולי כסוג של לוזר, אלמלא מה שכן הפך אותו לנער יחסית פופולרי – חוש ההומור שלו וכישרון הכתיבה שלו.

גם החלום של פולי הנער היה קצת משונה. כשחבריו לספסל הלימודים חלמו להמשיך ללימודי רפואה ומשפטים או לקריירה ספורטיבית כדורסל או בפוטבול, פולי רצה להתאבק. מגיל צעיר מאוד הוא צפה בכל צורת היאבקות שהוא יכול היה למצוא – מבוימת, אמיתית, מקצוענית, חובבנית. אך טבעי היה זה שהוא הצטרף לנבחרת ההיאבקות של ביה"ס התיכון שלו. הכוונת התאפסה סופית על ה-WWF לאחר שנכח בקרב האגדי בין ג'ימי "סופרפליי" סנוקה לדון מוראקו במדיסון סקוור גארדן ב-1983, קרב שהתפרסם בזכות הקפיצה של סנוקה מראשו של כלוב בגובה 5 מטרים.

הרגע הזה הכניס באופן מיידי וקבוע את סנוקה לספר דברי הימים של ההיאבקות. ומן הסתם, כל מי שהיה בקהל נפעם ונדהם. אבל לא כל מי שהיה בקהל החליט שגם הוא רוצה לקפוץ מכלוב כזה במדיסון סקוור גארדן יום אחד. רק גיבורנו. ומאותו רגע הוא עשה הכול כדי למצוא גם את עצמו שם למעלה, על הכלוב, כשאלפי צופים נדהמים, מתפעמים ומריעים. לו, לבן הזקונים של גברת פולי. אבל אם לוקחים בחשבון מיהו בדיוק הנפש הפועלת, מבינים שמדובר בחלום שהוא הכל חוץ ממובן מאליו. בעולם הנוצץ של ההיאבקות, לא באמת היה מקום לבחור גמלוני ומגושם, לא יפה במיוחד, לא בנוי במיוחד ולא זריז במיוחד. אבל זה לא מה שעמד למנוע מפולי את הגשמת החלום שלו.

כבר בשנת 1983 פולי החל ללמוד בביה"ס להיאבקות מקצוענית בפנסילבניה. בהתחשב בעובדה שהוא עצמו למד בניו יורק, מדובר היה בכמה שעות טובות של נסיעה. פולי נע בין לילות בהם הוא ישן באוטו לבין לילות בהם הוא לא ישן בכלל. הוא העביר יותר שעות בעבודה שחורה של הקמת זירות מאשר בהיאבקות בתוך אותן זירות, והרוויח פירורים שנה אחר שנה, אבל לנגד עיניו עמד רק דבר אחד: כלוב בגובה 5 מטרים במדיסון סקוור גארדן. לא בכדי אחד הסרטונים שהכי מזוהים עם פולי הוא צילום ביתי שלו קופץ מגג של מוסך לעבר ערמת קרטונים ומזרנים. פעמיים. פשוט הצילום הראשון לא היה טוב. היי, לרגע לא אמרתי שמדובר באדם בריא בנפשו.

אבל אולי חוסר ההיגיון הוא זה שעזר לו לעבור מכשול אחר מכשול. מדברים פשוטים לכאורה כמו מנהלים שלא האמינו בו, וכתבו לו קרבות שבהם הוא מפסיד פעם אחר פעם, עד לדברים פשוטים פחות כמו לאבד אוזן בתאונת היאבקות בגרמניה, פולי לא נתן לשום דבר לעצור אותו בדרך אל החלום שלו. ב-1996 הוא קיבל את שיחת הטלפון שהייתה אמורה לפתוח את הדלת החשובה ביותר. וינס מקמהון היה על הקו.

ג'ים רוס, מסגניו הבכירים של מקמהון, עקב אחר פולי עוד מהימים המשותפים שלהם ב-WCW. הקדנציה ההיא אמנם התאפיינה בעלילות מגוחכות של אובדן זיכרון ותאונות התחשמלות, אבל איכשהו, פולי גרם להן לעבוד. הוא תרגם את כישרון הכתיבה וחוש ההומור שלו לרגעי קסם על המיקרופון, שהצליחו להתבלט גם על רקע כמה מהרגעים המטופשים שנראו בעולם ההיאבקות. רוס זכר לו חסד נעורים, פולי בא עם רעיונות משלו, שהוא עבד עליהם במשך שנים, ומקמהון נתן את האור הירוק הסופי. ב-1996 פולי קיבל את השם "מנקיינד" – אנושות.

"מנקיינד" היה אדם מסתורי במסכה, מעורער בנפשו, אהב לשבת במרתפים ולדבר לעכברושים. הוא היה מזוכיסט, וככזה נהנה כשמכאיבים לו. זה מה שהפך אותו ליריב כל כך מאתגר בזירה. יש מי שאומר שפולי למעשה יצר דמות שהיא הגרסה האפלה יותר של אנדרטייקר. המונולוגים שלו היו מהפנטים, ההופעות שלו בזירה היו כל כך חריגות בנוף שלא יכולת להוריד ממנו את העיניים. לאחר 13 שנים והזדמנות אחת, פולי הפך לכוכב. אבל זה עדיין לא הספיק. הכלוב עדיין חיכה לו.

אם אתם מאמינים בגורל, אתם תאמינו שהפופולריות של פולי הגיעה לשיא בדיוק בזמן. בקיץ 1997 הוא כבר היה מוערך מדי בשביל להישאר "היל", רשע אפל, והפך ל"פייס", חביב הקהל.  הצופים למדו להעריך את ההשקעה והייחודיות שלו בדיוק בזמן לסאמרסלאם 1997, שלמזלו של פולי, נערך בתיאטרון החלומות של ההיאבקות בכלל, ושלו בפרט – מדיסון סקוור גארדן. כאילו הייתה אפשרות אחרת, הקרב שנקבע לפולי היה קרב כלוב.

הכול היה מוכן, יריבו, טריפל אייץ', היה שרוע על הקרקע. בדיוק כמו ג'ימי סנוקה ב-1983, פולי טיפס באיטיות על הכלוב, נותן לדרמה להיבנות, נותן לנשימות הצופים להיעצר בדיוק בזמן. הוא טיפס וטיפס, הגיע לראש הכלוב, ואז ירד שלב אחד. לימים הוא יספר שהוא פשוט פחד לקפוץ מראש הכלוב ממש. הוא חשף את חזהו כדי להראות לב שצייר לכבוד המאורע, אבל הציור נמחק כתוצאה מהזיעה שלו. הוא נתן מן קפיצה מוזרה כזאת, יותר נפילה, וניצח בקרב באנטי-קליימקס אפור להחריד. פולי קיבל את ההזדמנות, בזמן הנכון ובמקום הנכון, להפוך לגיבור שהוא תמיד חלם להיות. והוא נכשל.

ובכל זאת, הדמויות (כן, בשלב הזה כבר היו לו יותר מאחת) השנויות במחלוקת של פולי השתלבו בקלות בעידן שעמד בפתח, זה של המוצר האדג'י שפנה לבני נוער. אבל בעוד הכוכבים הגדולים באמת, דוגמת דה רוק ו"סטון קולד" סטיב אוסטין, ייצגו את האדג'יות על המיקרופון, כולל רמיזות לאיברי רבייה כאלה ואחרים ולמשלח ידיהן של אמהות היריבים, פולי ייצג את האדג'יות בתוך הזירה.

וכשאנחנו אומרים אדג'יות בתוך הזירה בסוף שנות ה-90, אנחנו מדברים בין השאר על קרב בלתי נשכח נגד אנדרטייקר, גם עם כלוב למרבה האירוניה, בו פולי הספיק גם ליפול מראש הכלוב לעבר שולחן השדרים וגם דרך הכלוב ואל תוך הזירה. לקינוח, ואם תיאורים גרפיים מדי הם לא כוס התה שלכם זה הזמן לעבור לפסקה הבאה, הוא שבר שן שאיכשהו יצאה דרך האף שלו. ואני לא יודע ולא מעוניין לדעת איך זה בכלל אפשרי אנטומית.

בשורה התחתונה, פולי היה בובת הסמרטוטים המשנית, ולמען האמת לא היה לו סיכוי אל מול כוכבי העל שעקפו אותו בסיבוב. למרבה ההפתעה, דווקא למתחרים היה סיכוי מולם. קרבות הרייטינג בין WCW ל-WWF התנהלו ללא הכרעה. תקופה של דומיננטיות של זו ותקופה של דומיננטיות של זו, בשלב מסוים זה כבר עבר לשבוע מוצלח של זו אל מול שבוע מוצלח של זו. וינס מקמהון, על אף ההצלחה והרווחים, לא הצליח לשבור שוויון. אז הוא חשב מחוץ לקופסה. אולי הוא לא באמת צריך את האלוף המושלם. אולי אפשר לתת הזדמנות לאלוף קצת פחות יפה, קצת פחות חטוב ועם קצת פחות שיניים.

לתכנית "רו" של 4 בינואר 1999 דוויין "דה רוק" ג'ונסון נכנס כאלוף ה-WWF. עדיין לא דה רוק של "מלך העקרבים" ו"מהיר ועצבני", אבל עדיין פצצת כריזמה נאה ביותר בת 27 שהפכה תוך זמן קצר לשם הגדול בתעשייה. בקיצור, כל מה שפולי לא היה. בקיצור, מדובר היה באחת מהחלטות התסריט יוצאות הדופן של התקופה. בסיום הערב פולי ריתק את כתפיו של האלוף למזרן והניף את חגורת האליפות. סיפור הסינדרלה הושלם, האנדרדוג הגיע לפסגה כנגד כל הסיכויים. רק שהפרק לא צולם ב-4 בינואר 1999, וזה למעשה מה שהופך את הסיפור לאחד המפורסמים בתולדות ההיאבקות.

רו שודרה בדיליי של כמה ימים, והקרב עצמו צולם בכלל עוד בדצמבר 1998. מה שלא שודר בדיליי זו התוכנית המתחרה של WCW, נייטרו. כך שהמתחרים ידעו מראש על כך שפולי הולך לזכות באליפות. זאת ועוד, המתחרים ידעו עד כמה פולי הוא אנדרדוג מהסיבה הפשוטה שהוא היה דמות קומית שולית אצלם רק כמה שנים קודם לכן. מישהו שכבר לא יקבל מצטיין דיקן בביה"ס לנביאים חזה שההחלטה של מקמהון לשים את התואר על פולי תטה את הכף.. אבל לטובת WCW. מילותיו הבלתי נשכחות של שדר WCW טוני שיבאני היו, ואני מצטט: "צופים יקרים, אם אתם שוקלים אפילו להעביר ערוץ למתחרים שלנו, אל תעשו את זה. אנחנו מבינים שמיק פולי, שהתאבק פה ב-WCW פעם כקקטוס ג'ק, הולך לזכות באליפות העולם שלהם. (צחוק) זה ישים כמה ישבנים בכיסאות".

לרוע מזלם של שיבאני ומעסיקיו, זה אכן שם כמה ישבנים בכיסאות. למעלה מחצי מיליון ליתר דיוק. זה מספר הצופים שהעבירו ערוץ כדי לראות את פולי זוכה באליפות. מדובר היה ברגע מכונן באותו יום, שכן אותם חצי מיליון סייעו ל-WWF להשיג רייטינג גבוה יותר מ-WCW. מדובר היה גם באירוע מכונן בתולדות התחרות בין שני הארגונים, שכן מאותו יום והלאה, WCW לא גברה על WWF ברייטינג. שנתיים מאוחר יותר, היא גם פשטה את הרגל. לא הישג רע עבור קקטוס ג'ק הנלעג.

ועדיין, גם עבור סינדרלה חסרת שיניים, השעון מראה חצות. זמן קצר מאוחר יותר, החגורה חזרה למותניו של דה רוק. פולי אמנם התאבק בעוד כמה קרבות בלתי נשכחים, אבל מעולם לא הפך להיות הדמות המובילה בארגון. הוא הלך ודעך לו כמתאבק, אבל הלך ופרח כדמות בתרבות הפופ האמריקאי. הוא ניצל את כישרון הכתיבה שלו והוציא מספר רבי מכר שהגיעו לרשימה היוקרתית של הניו יורק טיימס, הפך לדמות קבע בתוכניות בוקר ותוכניות אירוח, ולמעשה הפגין אלגנטיות וקלאסה שלא בהכרח מתאימים לענף גס כמו זה שהעניק לו את התהילה שלו. הוא אמנם לא קפץ מראש הכלוב כמו ג'ימי סנוקה, אבל הוא כן הופיע חמש פעמים אצל ג'ימי קימל. ועוד האוזן שנותרה לו נטויה.

במבט לאחור, יש משהו מאוד סמלי בזה שפולי מעולם לא קיבל את הרגע שלו על הכלוב. הוא פחד ממנו, נפל ממנו וקרס דרכו. אבל את רגע הגיבור הקופץ הוא מעולם לא קיבל. כי הוא פשוט לא הגיבור הזה. הוא כן הגיבור שלא נותן לשום דבר לעמוד בדרכו. שבעזרת עבודה קשה ואמונה בעצמו הגיע למקומות שאף אחד מעולם לא נתן לו סיכוי בכלל להתקרב אליהם. בסרט "האביר האפל" מדברים על גיבור שאינו הגיבור שאנחנו רוצים, אלא הגיבור שאנחנו צריכים. אז אמנם כולנו רוצים להעריץ גיבורים על-אנושיים, גדולים מהחיים. זה יותר כיף ככה. אבל כדי לקבל השראה מסיפורי הצלחה שכל-כולם סבלנות והתמדה, אנחנו צריכים את הגיבור האנדרדוג. כשהדחף הוא להרים ידיים ולאבד אמונה בעצמנו, אנחנו צריכים לזכור שיש בחיים גם סיפורי מיק פולי.