כתב: זיו כרמי
צילם: ניר עמוס
"הרומניאקס"
בשנת 2015 פגשתי לראשונה את מסלולי הרכיבה של מרוץ הרומניאקס שנוסד בשנת 2004 ברומניה ונחשב למירוץ אינדורו מפרך בצורה קיצונית כשהמארגנים מנסים לאתגר ולהקשות על הרוכבים כמה שרק אפשר והם הופכים יצירתיים יותר בכל מרוץ. באותה שנה התחריתי לראשונה בקטגוריית הברונזה, "הקלה" בתחרות כשמעליה יש את הכסף והזהב למקצוענים. חבר אמר לי, בוא ננסה אנחנו גם יכולים להיות מאוד תחרותיים בקטגוריה הזו (תחרותי זה להיות במקומות הראשונים)
ביום הראשון פשוט נדהמתי מהעוצמה של התחרות שגרמה לי לטעות בניווט ולאבד זמן רב, אך רכיבה טובה בהמשך הימים הפכה את הסיכויים וגם הצלחתי לסיים במקום השלישי המכובד. מבחינתי זה היה הישג אדיר שגם תרם לרוכבים רבים לחשוב על התנסות תחרותית בחו״ל. בשגרה אני מאמן רוכבים החל מגיל 7 ועד גיל 67 בכל מיני רמות רכיבה שונות. המוטיבציה שלי מונעת מלגרום לאנשים להגיע לקצה יכולתם, להאמין שאפשר לשבור גבולות, לצאת מאזור הנוחות ולהתמודד עם הפחד, לחזק את הצד המנטלי ולהשיג הישגים אישיים שישארו איתם לכל החיים והידע והניסיון מגיע מעשרים שנה של השתתפות בתחרויות בארץ ובעולם.
רומניאקס 2019, קטגוריית זהב
היום הראשון של התחרות מתאפיין במקצי דירוג, פרולוג, ברחוב הראשי בעיר סיביו שברומניה. מדובר במסלול מכשולים הכולל מעבר גזעי עצים, רמפות ומכשולים הבנויים מעץ, סלעים אכזריים ובריכות צמיגים מגניבות. לקטגוריית הזהב נרשמים כ-40 מתחרים . מספר מועט של נרשמים ביחס לכמות הנרשמים למרוץ, 600 במספר. את מקצה הדירוג סיימתי טוב ואף עליתי למקצה הגמר במקום ה-35 וכך גם הוזנקתי למרוץ למחרת בהרים. במקטעים מסויימים במירוץ מותר להיעזר בצופים ואנשי צוות לצלוח מכשולים קשוחים במיוחד ולמזלי צוות של כמה חברים מישראל הצטרף אלי והמתין לי בנקודות הקשות ביותר במרוץ.
הזינוק להרים מתבצע מתחת לשער רדבול המפורסם ומיד לאחר כמאה מטרים מתחילה עלייה מטורפת שלקח לי שעה שלמה להשלים אותה, משם יורדים את ההר ומתמרנים לעלייה נוספת שמתחילה במעלה בטון תלול מאוד וממשיכה בקטע תלול בין העצים. לאורך היום היו מספר נקודות בהם התמקמו צופים התומכים ברוכבים בעליות. כך המשיך כל היום עם אתגרים בלתי נתפסים שסוחטים על הקצה את השרירים ומעבר לכך.
למזג האוויר באזור הקרפטים יש נטיה להשתנות ויותר מפעם אחת ביום, כך שרוכב אחד יכול לטפס על קרקע מוצקה ואחר על עיסת עצים ובוץ מאתגרת. לאחר כמה שעות של רכיבה על קרקע מוצקה גשם החל לרדת וטרף את תוואי המסלול. החוקים במרוץ הרומניאקס קובעים שיש זמני גג לסיים את המסלול ולאחר כ-9 וחצי שעות אינטנסיביות של רכיבה שוברת עצמות, המארגנים הורו לי לסיים את קטע הרכיבה ולצאת מהמסלול כיוון שלא עמדתי בזמנים. רק לסבר את האוזן באשר לרמת הרוכבים בקטגוריה הבכירה, הטובים ביותר הגיעו לקו הסיום לאחר כ 6 שעות בלבד. חוק נוסף של המרוץ מאפשר להפסל פעם אחת בלבד מתוך ארבעת ימי הרכיבה, את הפסילה שלי ניצלתי כבר ביום הראשון.
בערב נחים ומתכוננים ליום השני, אני מרגיש "שחוט" וכואב אבל הרבה יותר מוכן ומודע למה שהולך להיות על המסלול. היום השני למרוץ מביא איתו אתגרים חדשים ולא צפויים כשחצי היום מצאתי את עצמי רוכב בקצב סביר ולבד הרחק בהרים ורחוק מכל צוות ליווי.
הדרך החלקלקה מביאה אותי לשיפוע צד קיצוני כשברור לי שלא אצליח לעבור אותו לבד וללא סיוע. למזלי שמעתי רוכב שמגיע לכיווני, הנחתי את האופנוע ורצתי מהר לבקש עזרה. אותו רוכב היה תקוע על קצה תהום רעה במיוחד. בניגוד מוחלט להגיון להרבה מאוד תחומי ספורט אישיים כאן הספורטאים עוזרים אחד לשני גם במחיר של אובדן זמן רב וכך היה וכך עזרנו האחד לשני לצאת מהבוץ, תרתי משמע. אני זוכר שירדתי ירידה מאוד חלקה המשותפת למספר קטגוריות כשבסוף הירידה היה שילוט של חלוקה לקטגוריות כאשר הזהב ממשיך לעליה הקשה ביותר של היום. (יש שמות לעליות המיוחדות, לזאת קראו - no way up). למרגלות העליה יש זמן לנשום, להוריד דופק ולתכנן את הנתיב הנכון וטוב ביותר שאגב משתנה כל הזמן. שם, למרגלות העליה פגשתי שם רוכב שכבר ניסה מספר פעמים ומספר שזאת עלייה קשה ומצריכה הרבה מאוד תנופה. פתחתי מצערת ועליתי ככל שניתן לטפס עד שהגעתי לשיפוע צד תלול ביותר. העלייה הזו היתה כל כך חלקה ורטובה שעשיתי יחד עם הרוכב שפגשתי, יד ביד יחד עם חבלים שנקשרו סביב עצים, העלינו את האופנועים כמעט עד לסוף העלייה אך הגשם מיהר לבוא ומשם התנאים הפכו בלתי אפשריים בכדי לעמוד בזמני הגג של אותו היום, העליה, הגשם והבוץ הכניעו אותנו.
"חוויה שקשה לתאר במילים או בתמונות"
כך גם אני מרגיש עכשיו, רגע כתיבת שורות אלה. מתחתי את הגבולות הפיזיות שלי לקצה! רציתי לטעום ולהרגיש מה זה אומר באמת להיות על מסלולי הקטגוריה הקשה ביותר כשיש זמני מטרה וחוקים ברורים. צלמים רבים פרוסים לאורך המסלול, בנקודות הקשות והמאתגרות ביותר וכאלה שסוחטות את קצה הגבול הפיזי והנפשי של הרוכבים, כולם תמימי דעים אחרי שהם צופים בתמונות והסרטונים שצילמו, המציאות עולה על כל תמונה ואף סרטון או תמונה לא באמת מסוגלים להעביר את הקושי העצום של מרוץ הרומניאקס.
את היום השני אני מסיים עם פסילה נוספת שגם מסיימת לי את המרוץ כולו. אין בי תחושת חרטה או אכזבה, נתתי הכל ואת המרוץ אני מסיים בראש מורם ותחושה הייתה לי קפיצת מדרגה ברכיבה נוכח האתגרים שהיו בדרך. כן, קיוויתי שגם אוכל להגיע לקו הסיום, יכול ועוד שזה יקרה בעתיד למרות שעומר אשתי לא ממש הייתה רוצה לשמוע על זה. אומרים שהמתנה הגדולה ביותר שנתן לנו אלוהים היא היכולת לשכוח, אז מי יודע אולי בעתיד עוד אחצה את קו הסיום ועומר תעמוד שם לתת לי חיבוק.
תודה גדולה מאוד לצוות היקר שלי עוזי, חננאל, אילן, בוזי וליאור שהצטרף וכמובן לחבר יקר ברטי שגב. תודה לכל החברים המפרגנים שעודדו ותמכו.תודה לנותני החסות האדירים שבלעדיהם זה לא היה קורה: יוחננוף - סופרשוק לכולם, צמיגי מישלן, KTM Israelק.ט.מ ציוד ואביזרים - KTM parts & wear, PutoLine Oils Israel, Enduro Engineering Israel - אנדורו אינג'ניריג ישראל, Champ Factory Ziv Karmi
