מכירים את הסיפור על אריק איינשטיין שחזר הבייתה לאחר ששבר את השיא הישראלי לנוער בקפיצה לגובה? "שברתי עכשיו את השיא", הפטיר כבדרך אגב לאביו שישב במטבח. האב הרים את עיניו, השתהה ואז אמר: "אם יש כבר שיא, למה לשבור אותו?".
שיאים בספורט נועדו להישבר וגם תקרת הזכוכית, כמו זו שסוככה על ספורטאיה האולימפיים של ישראל, הגיעה זמנה להתנפץ באותו יום חמישי ב-30 ביולי 1992. יעל ארד, מי שסומנה אז כתקווה האולימפית הגדולה ביותר של המשלחת למשחקי ברצלונה 1992, הצליחה לעשות את מה שאף ספורטאי ישראלי לא עשה מאז החלה ישראל להשתתף במשחקים האולימפיים ב-1952. אחרי 40 שנות הליכה במדבר צחיח ממדליות הצליחה "יעל הקטנה מתל אביב", כך היא מכנה עצמה בהרצאות, לזכות במדליה אולימפית ראשונה עבור המדינה.
זרעי הכמיהה למדליה אולימפית ראשונה לישראל נזרעו 4 שנים קודם לכן, במשחקים האולימפיים של סיאול 1988. צמד שייטי ההולנדי המעופף, יואל סלע ואלדד אמיר, סיימו במקום הרביעי והחמיצו מדליה בטוחה לאחר שלא שייטו ביום הכיפורים. תחושת הפספוס רודפת כנראה את הצמד עד היום, אולם טווח הנגיעה האפשרי במדליה הצית את הלהבה שהלכה והתעצמה ככל שהתקרב מועד פתיחתם של המשחקים האולימפיים בברצלונה.
על כתפיה של יעל הוטלה אז משקולת כבדה במיוחד – הציפייה העצומה לחזור עם מדליה ראשונה לישראל. יעל הייתה אז מבכירות הג'ודאיות בעולם במשקלה וגרפה מדליות בטורנירים הכי גדולים בעולם הג'ודו. ישראל של ראשית שנות ה-90, ללא אינטרנט וללא רשתות חברתיות, אבל עם עיתונים וטלוויזיה, ומדורת השבט של אז - דן שילון והמעגל – התעניינו רק בדבר אחד: "את מסוגלת להביא מדליה"?
ואז זה קרה. הכמיהה הגדולה מכל של אותם הימים התממשה ויעל ארד עמדה על דוכן המנצחות האולימפי כשלצווארה מדליית הכסף. עם ישראל חגג ואילו יעל הקטנה מתל אביב עמדה בפנים עגומות, מתאמצת לשחרר חיוך מאולץ והדמעות מציפות את עיניה. לימים יעל הסבירה את פשר העצבות שהציפה אותה דווקא ברגע המשמח ביותר של הספורט הישראלי. "כשאת זוכה במדליית הכסף את בעצם מפסידה בקרב על הזהב". התמונה השמחה ביותר של יעל הונצחה מיד לאחר ניצחונה על האלופה הגרמנית אייקוף, ניצחון שהבטיח עלייה לגמר ועמו גם זכייה במדליה ראשונה.
העצב של יעל על דוכן המנצחים ביטא אכזבה עצומה מכך שהיא לא הצליחה "ללכת עד הסוף". התחושה הזו של יעל הראתה כמה הייתה היא נחושה ולא הסתפקה "רק" בהבטחת מדליה, אלא כיוונה הכי גבוה שאפשר. הרצון לנצח ולא לנוח על זרי הדפנה עד להשלמתה של המשימה הוא תכונה ששמורה לספורטאים גדולים. לא פעם אנו רואים ספורטאים שמסתפקים בתחנת הביניים, משל "את שלי כבר עשיתי", אבל לא כך יעל ארד.
ההישג של יעל פרץ את הדרך לספורטאים אחרים. הזכייה במדליה אולימפית, הישג שעד לאותם ימים נראה כבלתי מושג, הפך פתאום למוחשי ולאפשרי. אם "יעל הקטנה מתל אביב" עשתה זאת, סימן שזה אפשרי, פעם התת-מודע של ספורטאים נוספים. ולראייה, יום לאחר המדליה הראשונה של יעל, הצטרף מדליסט נוסף לרשימה. אורן סמדג'ה, בערב קסום שכלל סדרת איפונים מרשימה, הוסיף למאזנה של ישראל מדליית ארד. תקרת הזכוכית נבקעה והדרך לזכייתם של ספורטאים ישראלים נוספים נסללה.
זכייתה של יעל במדליה אולימפית ראשונה לישראל פרצה את הסכר ולאחריה הגיעו נוספות. אנו מכירים את תופעת הראשוניות ואת ההשלכות שלה להמשך. במשך שנים רבות נאבקו טובי הרצים למרחקים בינוניים בעולם לרדת את גבול 4 הדקות בריצת המייל, גבול שנחשב אז כבלתי אפשרי ואפילו מסוכן (כך סברו אז). ניסיונותיהם הרבים העלו חרס עד לאותו יום קסום ב-6 במאי 1954.
אז, על גבי המסלול באוקספורד, הצליח הרץ הבריטי רוג'ר בניסטר לפרוץ את הגבול החלומי ורץ את המרחק בזמן של 3:59.4 דקות. וראו זה פלא, 6 שבועות לאחר מכן שיפר יריבו האוסטרלי, ג'ון לנדי, את שיא העולם ב-1.4 שנ', וב-3.5 השנים הבאות הצטרפו 15 רצים נוספים אל המועדון היוקרתי.
היום, במבט של 25 שנה לאחור, אפשר לומר שההשפעה הגדולה ביותר של יעל ארד על הספורט הישראלי היא בתחום הפסיכולוגי-סוציולוגי. זכייתה במדליה האולימפית הראשונה לישראל אפשרה לספורטאים מצליחים אחרים לעשות משהו שנחשב עד אז לבלתי אפשרי. עצם העובדה שמישהי שהם מכירים הצליחה לפניהם הציבה בפניהם רף אפשרי חדש.
היום לפני 25 שנה נקבעה נקודת ציון משמעותית בדברי הימים של הספורט האולימפי הישראלי. יעל ארד הצליחה לעשות משהו שאף אחד אחר לא עשה לפניה. יעל ארד היא פורצת דרך, זכות נדירה ששמורה ליחידי סגולה.
הכותב הינו מנהל מדעי של הוועד האולימפי בישראל
