"שמחתי לסיים את המרתון כי ממש כאבו לי הרגליים, זו הייתה הקלה. בשלושה חודשים האחרונים נראה לי שסף החרדה שלי היה מאוד גבוה, במיוחד בשבועיים האחרונים שלפני. חששתי מהלא נודע".
כשמאור טיורי סיימה את מרתון אוטווה עם הכרטיס למשחקים האולימפיים ביד, היא לא הראתה כל סימני שמחה. אפילו לא שחררה צעקת "יש" קטנה. אחרי המרתון הראשון בחייה טיורי הייתה בעיקר בהלם, כדי להבין למה, צריך לחזור להתחלה.
שונה בארץ רחוקה
טיורי, בת ה-25, מתמחה בריצות ל-5000 ול-10,000 מטר. נראה שבמקרה שלה, הביטוי הידוע "התפוח לא נפל רחוק מהעץ", הוא לא רק בגדר קלישאה.
"רצתי 5,000 מטרים. הגנים לחלוטין עברו", סיפר אביה, "היא הייתה בשלושה חוגים, אבל בחרה באתלטיקה". הבחירה של טיורי השתלמה. כבר בגילאים הצעירים היא בלטה, ואחרי הצבא בחרה לעבור לקולג' בסן פרנסיסקו על מנת להמשיך להתפתח בענף. מאז היא לא עזבה את ארה"ב, וכיום היא מתאמנת במועדון ריצה בבולדר שבקלורדו.
"זה לא פשוט. בולדר היא לא ניו יורק או לוס אנג'לס, בהן יש הרבה ישראלים או יהודים ובהן מרגישים שאתה בבית, זה מאוד שונה", סיפרה טיורי על החיים רחוק מהבית, "זה משהו שהוא נורא קשה לי. אני מאוד שונה שם, אני בערך השחומה היחידה כאן".
טיורי המשיכה לתאר את תחושת הזרות שחשה במחייה במקום שהוא רחוק מישראל: "אני הולכת ברחוב ואנשים מסתכלים עליי כאילו נפלתי מהירח. אני זוכרת שרצתי פעם אחת ואיזו ילדה קטנה, בת שלוש, הצביעה עליי ואמרה לאמא שלה: 'תסתכלי על השיער שלה', אני כזה אמרתי לעצמי 'מה?', כאילו היא לא ראתה בחיים שלה תלתלים? כולם כאן בלונדינים עם שיער חלק, עיניים כחולות ואני עוף מוזר".
נקודת המפנה שכמעט והביאה לפרישה
מעבר להתמודדות עם החיים רחוק מהבית ובמדינה זרה, טיורי מממנת את הכל בעצמה, בעזרת בעבודות מזדמנות. לקראת סוף 2015 המתח הזה הגיע לשיאו, מה להוביל לנקודת מפנה, שהייתה אולי הכי חשובה בקריירה שלה.
"הרגשתי שאני סוג של רצה פול גז בניוטרל", שיחזרה טיורי, "מבחינה רגשית, מבחינה פיסית, הכל היה קשה. וזה גרם לי לסוג של אכזבה כזאת והתחלתי לחשוב מה אני בעצם עושה עם עצמי? לא הייתי מאושרת במקום שהייתי בו. אמרתי לעצמי מה אני אעשה אם אני לא מגיעה לרמות הגבוהות? הרי אני לא אוכל לכלכל את עצמי במקצוע הזה, אז למה לי להמשיך?
טיורי המשיכה לתאר את השתלשלות האירועים: "אני והמאמן שלי רבנו טיפה. הוא אמר שרק אם אהיה שמחה ומאושרת, אוכל להמשיך בספורט".
מרגע זה טיורי התחילה לעלות, כשבארבעה עשר באוגוסט, יום אחרי יום הולדתה ה-26, היא תייצג את ישראל במרתון האולימפי, כפי שחזו חבריה לכיתה לפני 11 שנים. בדיוק כמו בסיפורים הכי טובים, המשבר הגדול בקריירה שלה הביא דווקא לרגע השיא. "חשבתי לעצמי אחרי שעשיתי את הקריטריון, שאם לא הייתי עושה אותו, הייתי במשבר מאוד גדול. עכשיו אני יודעת שאני מגשימה חלום, אותו אני עדין לא מעכלת".
