בגיל 22 צריכה לינוי אשרם להתחיל מחדש. מי שלא מזמן הגיעה לשיא הקריירה שלה, מדליית זהב אולימפית, החליטה לפרוש ולהפוך למאמנת. לא מדובר בצעד קל למי שהיתה המאמי הלאומית עד לא מזמן, אבל כפי שהיא מסבירה בראיון למירי נבו ב"לתפארת מדינת ישראל", משרד העצמאות של ערוץ הספורט, היא מסבירה שהיא מרגישה שהיא עשתה את שלה.
איזה מן מאמנת היא
"אני יודעת להיות קשוחה כשצריך, אני יודעת להיות מלטפת. אני יודעת לעזור. אני מדמה את איך שאיילת היתה איתי. לקחתי ממנה הרבה דברים שהיו לי טובים כמתעמלת ואני מביאה את זה הלאה. אני מוצאת את עצמי אומרת מילים שכשהייתי עם איילת הייתי שואלת אותה למה היא אומרת לי אותם ועכשיו אני אומרת את זה".
איך היה להיות מאמנת שלה
"הייתי מתעמלת לא פשוטה. הייתי עושה לאיילת בלאגנים ושטויות. הייתי מגיעה לאולם בלי חשק להתעמל או במצב רוח דכאוני. יש את זה לכל ספורטאי. חוויתי לא מעט ימים כאלה. לא היה לי כח וחשק להקשיב לאיילת. היא היתה איתי מאוד קשוחה. היא הריצה אותי בתרגילים עד שבאמת אין ברירה. אחרי האימון הייתי מודה שהיא החזיקה אותי למרות שבאתי ביום לא טוב".
הדיבורים על התעללות במתעמלות בנבחרת הרוסית
"אני שמחה שאצלנו זה לא בא לידי ביטוי, שיש או התעללות או הקפדה מאוד סזיפית למתעמלת. אבל אצלנו זה לא היה ככה. לא הרגשתי ולא חוויתי. אני שמחה שזה מה שהיה אצלי ולא היה לי משהו אחר. אני מאמינה בדרך הזו. אני לא מאמינה שצעקות ואלימות יוביל למשהו טוב. אם יש מאמנת שמבינה את המתעמלת לא רק בפן המקצועי, אלא בפן האישי, רק בזכות זה אפשר להגיע להצלחה".
האם לא מרגישה שפספסה את הילדות?
"אני מרגישה שהייתי ילדה מיוחדת, שעברתי חוויות שבנות אחרות לא עברו. למדתי, קיבלתי ערכים מאוד משמעותיים לחיים עצמם. אני לא מרגישה שוויתרתי. את כל מה שלא עשיתי, אני יכול להשלים אח"כ. גם לימודים, חברות תמיד היו סביבי. הן עברו איתי את כל הדרך וכל החוויה והן החברות הכי טובות שלי".
היו רגעים של משבר?
"היו כמה כאלה. היתה פעם כשהייתי בת 12 שבאמת אמרתי שלא בא לי ובא לי לחוות את הילדים ואת החיים ופרשתי לתקופה של חודש, אבל זה היה החודש הכי דיכאוני שהיה לי אי פעם. הרגשתי שמשהו חסר לי בגוף. ניסיתי שחיה. אחרי החודש ניגשתי לאמא שלי בוכה ואמרתי לה שההתעמלות חלק ממני. היו גם שבירות של 'למה אני צריכה את זה'? אבל עצרתי ואמרתי שהאולימפיאדה היא החלום שלי. אלה רגעים קטנים, יום למחרת אני מתאפסת חוזרת לעצמי".
הלחץ באולימפיאדה בטוקיו
"היו שלושה לילות שלא ישנתי בכלל. הלכתי לישון בעשר בערב וקמתי בשתיים לפנות בוקר. לא הרגשתי לחץ, פשוט התעוררתי ולא הצלחתי לישון יותר. איילת אמרה לי שאם אני מתעוררת לשלוח לה הודעה. היא ניגשה אליי לחדר ויצאנו החוצה לגג. היא דיברה איתי ואמרה לי שלא חשוב איזה מקום אהיה והכי חשובה הדרך ושהיא אוהבת אותי לא משנה מה הולך לקרות. זה הרגיע אותי. הבנתי עד כמה היא איתי וכמה אני לא לבד. אני לא הרגשתי בלחץ, אבל כנראה הגוף שלי היה בסטרס גדול. אולי הדחקתי את זה. למחרת ביקשנו מרופאת הספורט כדורי שינה. לא היתה ברירה".
התרגיל הראשון בטוקיו
"זה התרגיל שאני רוצה לשכוח אותו, להעיף אותו. זה התרגיל הכי גרוע בקריירה שלי. לפני היציאה למשטח קראו לעמוד בהכנה לפני. נכנסנו למקום מאוד קטן, אי אפשר היה לזוז. מתחילות לרוץ מחשבות. לא הסבירו לנו לאן הולכים לאן הולכים, איפה נעמדים, מתי נכנסים. ברגע שנעמדתי, מישהי שעמדה לפני התחילה ללכת. לא הקשבתי לקריינית כי הייתי מרוכזת, הייתי בטוחה שאני צריכה ללכת אחריה. הייתי בטוחה שקראו לי. אחת השופטות סימנה לי לצאת מהמשטח. הסתכלתי על איילת. היו לי דמעות של לחץ, כל הגוף שלי רעד. זה הוציא אותי מריכוז והשפיע על התרגיל. אני לא מצטערת שזה קרה. אחרי התרגיל הזה הבנתי שלא יכול להיות יותר נורא. הבנתי שאין לי מה להפסיד, אין לי ממה להיות בלחץ. ראו את הכי נורא, מה כבר יכול להשתבש? אני מאושרת שהתרגיל הזה קרה ושהוא היה התרגיל הראשון ושממנו ידעתי רק לעלות למעלה".
מה מייחד אותה
"אני המתעמלת היחידה שהשופטות אף פעם לא ידעו למה לצפות. השופטות לומדות את התרגילים די בע"פ כדי שיהיה להן יותר קל לשפוט. אני היחידה שהייתי יוצאת למשטח והשופטות לא ידעו למה לצפות. זה מה שייחד אותי".
מתי הבינה שהיא יכולה לזכות בזהב
"באתי לטוקיו בציפייה לארד, אז לא הייתי מתאכזבת אם הייתי זוכה בכסף. ברור שזה מאכזב כי זה עשירית מהמקום הראשון, אבל באתי במטרה לזכות בארד. במוקדמות, כשהייתי בחדר אוכל, ראיתי את הציונים של המתחרות. ראיתי את הפער ביני לבין המקום הראשון. שם בפעם הראשונה הבנתי שאני יכול לזכות בזהב. זו פעם ראשונה שמדליית הזהב עלתה לי במחשבה".
היום שאחרי
"אני כמעט ולא אומרת שאני אלופה אולימפית כי זה משהו שקשה לי להגיד מרוב שזה לא נתפס. גם כשעמדתי על הפודיום ושמעתי את ההמנון עלה בראש פלאשבק של כל מה שעברתי. זה מטורף. ירידת המתח הגדולה היתה יום אחרי. הלכתי לישון בשמונה בערב וקמתי ב-13:00. איילת דפקה בדלת כדי לבדוק שהכל בסדר. היא ראתה אותי ממוטטת על המיטה. לא הייתי יכולה לזוז".
האם חשבה להמשיך להתחרות?
"הייתי מחשבה להמשיך, אבל לא כמתעמלת יחידה, אלא בקבוצתי. בגלל כל הניסיון שיש לי להרים קבוצה. לעבור חוויה אחרת. אבל צריך לדעת לפרוש בשיא. אני מרגישה שעשיתי את שלי, הגעתי למקום הכי גבוה וזהו. מאוד קשה להחזיק עד גיא מסוים. השיא של מתעמלת זה 18-23 ואחרי זה זה מאוד קשה. עכשיו אתן מעצמי להתעמלות בתור מתאמנת".
ההתמודדות עם פציעות
"בתחרויות הייתי מתחרה עם משככי כאבים, לא היתה אפשרות להתחרות בלי. הכל כואב. לי היתה פציעה בירך שסחבתי המון שנים. זה מנע ממני לעשות אלמנטים. הייתי יכולה לא לעשות אלמנטים ושבוע לפני התחרות לקחת משככי כאבים ולבצע את אותם אלמנטים בלי באמת לתרגל אותם לפני. זה משהו שהיה טוב בי. למרות הפציעה, הייתי יכולה לעשות את התרגילים".
ההשראה שלה
"איילת היתה ההשראה שלי. ראיתי עד כמה היא לא מוותרת, לא משנה מה היה קורה באימון. היא לא היתה מוותרת לי ולא לעצמה. זה מה שליווה אותי. בתור מתעמלת צעירה, נטע ריבקין היתה מודל לחיקוי בשבילי. בפעם הראשונה שהתאמנתי איתה על אותו משטח זה היה עולם ומלואו וביחד עם אלה שלימדה אותי כ"כ הרבה. להסתכל על מתעמלת שעברה 3 אולימפיאדות זה מטורף".
ההתמודדות עם הסטיגמות
"לא הייתי המתעמלת הסטנדרטית, ממזרח אירופה. הייתי מישראל. בגלל זה בתחילת דרכי אף אחד לא חשב שאגיע לאיזשהו הישג. בהתחלה בתחרויות בארץ לא ידעו אפילו להגיד לינוי. אמרו לינה, לנה. גם כשהגעתי לאגודה שלי לא חשבו שיהיה ממני משהו. בסופו של דבר זה בא מבריה"מ וידעו שהם אלה שיביאו את ההישגים. איילת סיפרה שבפעם הראשונה שהתחריתי באליפות ישראל... הרי היא חיברה לי את התרגילים, המאמנת הראשית לנה התקשרה אליה ואמרה לה 'תנחשי מי אלופת ישראל'? ואיילת אמרה את כל השמות חוץ מהשם שלי. כשלנה אמרה אמרה לה שאני אלופה, היא היתה בשוק".
