בשתי עונות מאז החלה שליטתו של המילטון בפורמולה 1 בעידן הטורבו ההיברידי, האיום על האליפות לא היה מבן קבוצתו. היה זה פטל בפרארי ב-2017 ועוד יותר ב-2018, שהחל את העונות בצורה חזקה ומאיימת עד לנקודת המפנה של ברצלונה, בה המילטון ומרצדס הוכיחו יתרון ביצועים ונצחו. העונה הזו ארוכה יותר מאותן עונות, רדבול הם לא פרארי וורשטאפן הוא לא פטל, אבל קשה שלא לחוש שתחושת ההפתעה שהייתה בתחילת העונה, חטפה מכה קשה בברצלונה. היתרון שהיה לרדבול וורשטאפן במבחן טרום העונה ובמרוץ בבחריין, נעלם והפך ליתרון של מרצדס והמילטון. מצב מוכר שגורם לאוהדים רבים לחוש שיעמום, א-ב-ל, המאבק על האליפות לא אבוד.
נכון שהמילטון ומרצדס לא איבדו אליפות בעידן הזה במצב שכזה של יתרון, אבל מנגד, היתרון שלהם על ורשטאפן ורדבול קטן ועשוי להיות תלוי מאפייני מסלול. כמו שכתבתי לעיל, מקס ורדבול אינם פטל ופרארי. אני חושב שורשטאפן טוב יותר מכל מה שפטל אי פעם היה, אפילו ברדבול, ובוודאי בפרארי. מקס עשה ויעשה טעויות, אבל פחות מסבסטיאן ובוודאי שלא סובל מחולשה בתנאים משתנים. למעשה ורשטאפן הוא כרגע הנהג היחיד שניתן לטעון שעומד ״ראש בראש״ עם המילטון כמעט בכל תחום. הוא אולי לא משמר צמיגים כמותו, אבל הוא עדיין טוב גם בזה ומבחינת מהירות ״טהורה״ ייתכן שאפילו עולה על לואיס.
באותו אופן, רדבול עושים פחות טעויות מאשר פרארי, מבחינה אסטרטגית ותפעולית. נכון שבמרוץ הזה, הייתה תקלה בעצירה של ורשטאפן, אבל זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. יתר על כן, בכל העונות האחרונות, הייתה זו רדבול שפתחה את המכונית שלה הכי טוב וסיימה את העונה עם נצחונות. ניואי וצוותו לא נופלים מהצוות של מרצדס וכל עוד הונדה תספק כוח ואמינות, רדבול יכולים להפוך את דירוג הביצועים מול מרצדס.
למרצדס יש כרגע יתרון ביצועים קל שעשוי להיפגע גם עם כניסתנו לקיץ החם, כאשר מקובל שלמכוניות שלהם יש חולשה מבחינת חימום יתר של הצמיגים. לעומת זאת, האמינות של מרצדס היא דבר מוכח בעוד האמינות של הונדה בסימן שאלה וטסונודה בוודאי יכול להרחיב על כך אחרי ברצלונה. תהיה זו הצלחה כבירה של הונדה אם הם יסיימו את העונה לא רק כה קרובים בביצועים למרצדס, אלא גם באמינות. אף יצרן יחידות כוח לא הצליח בכך בעידן הנוכחי!
לפני שאוהדי המילטון פותחים שמפניות, צריך לזכור שלמרות היתרון הזה של מרצדס, ורשטאפן ורדבול קרובים מאד ומאיימים! כל עוד ורשטאפן מסיים מיד אחרי המילטון, האליפות פתוחה ויהיו מרוצים בהם היתרון עשוי לעבור. האליפות ארוכה כל כך ולבסוף עשויה להיות מוכרעת על פי התוצאות הגרועות ולא הטובות. תארו לכם מקום שמיני להמילטון באימולה ואיך הכל היה נראה אחרת.
המרוץ
הרבה חירטוטי רקע, אבל בסופו של דבר המרוץ הוכרע בין ורשטאפן עם יתרון המיקום, אך במכונית איטית (בעיקר בגלל הימור על אסטרטגיית עצירה אחת), לבין המילטון שנדרש לעקיפה במסלול קשה, אבל נהנה ממכונית מהירה בהרבה בשלב הסופי. כריסטיאן הורנר (מנהל רדבול) סיכם את המצב בסוף המרוץ בשיחת הרדיו עם ורשטאפן במילים: ״אני לא רואה מה יכולנו לעשות אחרת״. ורשטאפן אמר בראיון לאחר המרוץ, שהוא חש שזה המצב עוד בסוף הסטינט הראשון על האדומים, כאשר איבד הרבה מהירות ביחס למרצדס ונאלץ לעצור ראשון. הוא הוסיף וקרא למצב שלו לאחר ההימור על עצירה אחת, ״sitting duck״, כלומר לא היה לו מה לעשות.
הרגע המסוכן היחיד עבור לואיס במרוץ היה דווקא בזינוק, כאשר כמו באימולה, כך גם בברצלונה, ורשטאפן היה סופר אגרסיבי עם המילטון אל תוך הפנייה הראשונה. מעבר לכך שהדחיקה של ורשטאפן את המילטון החוצה, גבולית מבחינת החוקיות, הרי שבקלות אחד מהם או שניהם יכלו להיפגע ולהתדרדר לאחור. להמילטון היה מזל שמאחוריו היה בוטאס שממש בלם בכדי לא להיכנס בו ובכך פתח את הדלת ללקלר לעקוף אותו בכניסה לפנייה 3.
בוטאס כרגע הוא יתרון נוסף שיש למרצדס על רדבול. עם כל האהבה שלי לפרז (תראו מה כתבתי עליו לאורך כל העונה שעברה), הוא שילם ביוקר על הקרבה של המידפילד בדירוג ובמרוץ לא היה במיקום כלשהו שיכול היה לעזור לורשטאפן. בוטאס לעומתו, אמנם נאלץ לעקוף את לקלר והפסיד זמן, אבל עדיין היה במגע עם המובילים בכך שיכול היה לאיים עם אסטרטגיה של החלפה מאוחרת ועיכוב של ורשטאפן. מצד שני, ולטרי לא הצליח לקחת ממקס את ההקפה המהירה ביותר.
הצמיגים הכריעו את המרוץ לטובת אסטרטגיה של שתי עצירות. בניגוד להערכתי, כל סוף השבוע הקבוצות נמנעו מהצמיגים הלבנים בתרכובת ה-C1 וזה אומר שלא נראה אותם לפני הקיץ והמסלולים הדורשניים ביותר מבחינה זו, כמו סילברסטון, אם בכלל. לדעתי מזג האוויר היה חמים, אבל במרוץ הייתה עננות די מלאה, ששמרה על טמפרטורת אספלט לא גבוהה יחסית (33 צלזיוס) וזה בהחלט עושה הבדל גדול.
מעל כולם
בפורטימאו בחרתי בהמילטון כנהג המצטיין, בזכות יכולת שימור הצמיגים שלו ודבר דומה קרה גם בברצלונה. לכאורה המילטון בחר באסטרטגיה של שתי עצירות, שהצריכה פחות שימור צמיגים מאשר עצירה אחת, אבל בפועל ניתן היה לראות כיצד המילטון מסוגל לשבת הקפה אחר הקפה במרחק של כשנייה או פחות מורשטאפן, מבלי לגמור על הצמיגים (או הבלמים). בוטאס לעומתו לא היה מסוגל לעשות זאת כה הרבה זמן מול לקלר. פיטר וינדזור (כתב ואיש פורמולה 1 ותיק), טוען שלהמילטון סגנון נהיגה שמעמיס על הצמיגים, באופן הדרגתי יותר מאשר רב הנהגים. הוא מצביע על הקו של המילטון במעבר מפנייה 2 ל-3, שם המילטון בוחר בקו הדוק יותר לצד ימין. לואיס מאיץ בקו ישר יחסית ולא מנסה להרחיב את הקו לתוך פנייה 3. לכאורה יש אולי יתרון בהאצה אבל הכניסה ההדוקה לפנייה 3 הארוכה אמורה להקשות דווקא על שמירת המהירות, אלא שאליבא ד׳וינדזור, העומס על הצמיגים עולה בצורה מתונה יותר כך לעומת הקו הרחב שמצריך הפנייה חזקה מאד של ההגה בסופו של דבר אל תוך הפנייה וזה הדבר הקריטי ביותר לטענתו. ניסיתי לעקוב אחרי המילטון במרוץ, אבל הקווים שלו ברורים בטלויזיה, רק כאשר הוא ליד מכונית אחרת ואז כמובן שהקו שלו מושפע מכך שהוא מנסה להימנע מרב האוויר המלוכלך. קשה להכריע בכך, אבל רבים מעלים את הטענה הזו והביצועים של לואיס מדברים בעד עצמם.
תהא האמת לגבי הכישרון הזה של המילטון, אשר תהא, אין מנוס מבחירתו כנהג המצטיין. זהו כבר מרוץ שני שבו, הוא מצליח לעקוף את ורשטאפן על המסלול לנצחון. אוהדים ״מזדמנים״ עשויים להשתעמם מכך, אבל מי שמתעניין בדקויות של הספורט, מבין את הגדולה בדבר. הרבה יותר לטעמי מאשר חגיגות הפול ה-100 שלו. מספר מרשים מאד, אבל כמעט מחוייב המציאות בקונטקסט של יתרון המכונית של לואיס והיתרון שלו על בני קבוצתו. אני מעריך הרבה יותר את המאבקים שלו מול נהג-על כגון ורשטאפן.
פרארי
הנהג שנתן את הפייט על הבחירה הנ״ל, הוא לקלר שהפעם הצליח להיות בסט אוף דה רסט בבירור. כל המידפילד התקרב מאד לשתי הקבוצות המובילות ולמעשה לראשונה ראינו שאף נהג לא ניסה אפילו לעבור את Q2 על הצהובים. בברצלונה, פרארי היו בחוד של המידפילד וברגע האמת, לקלר הוא זה שעשה את ההקפה המהירה ולא פחות חשוב, לא התדרדר לאחור במהלך המרוץ. שארל הפגין מהירות יחד עם יכולת שימור צמיגים גבוהה, אבל לא הצליח להישאר לפני בוטאס. פרארי עדיין לא שם, אבל הביצועים במהלך המרוץ היו טובים יותר ביחס למרוצים הקודמים וההוכחה הגיעה גם מכיוונו של סאיינז. הדרוג של קרלוס לא היה אופטימלי, אבל במרוץ הוא היה תחרותי עם המקלארנים, ניצח את אוקון והפסיד באופן צפוי לפרז. לא תוצאה מעולה, אבל הביצועים היו שם.
היה זה הנצחון הראשון של פרארי על מקלארן, אבל ההפרש קטן מאד ופריך. מעניין לא פחות היה המאבק של ריקארדו ונוריס. אם יש מסלול מוכר לנהגים זה ברצלונה ולכן לא מפתיע שדניאל הצליח לראשונה לגבור על לנדו דווקא שם. ההפרש קטנטן, אבל זה כשלעצמו מהווה הצלחה לריקארדו. האם התהפכו היוצרות? אין לדעת, אבל גם המסלול במונקו מוכר ואהוב על האוסטרלי, כך שייתכן שהוא יצא עם הרבה יותר בטחון מהחודש הזה.
אוקון ואלפין הם המבסוטים השבוע. אלפין כי התחרותיות שלהם מפורטימאו קיבלה חותמת בברצלונה ואילו אוקון לא רק שדורג חמישי, אלא שאם בפורטימאו אלונסו גנב ממנו את אור הזרקורים בסוף המרוץ, בברצלונה פרננדו התדרדר לאחור, בעוד שאוקון הצליח לסיים שמיני. בספר ההוביט, גולום חד חידה לבילבו מיהו שמנצח את כולם? הזמן. נראה שאלונסו מוכיח כי לא לעולם חוסן וכי גם נהג בסדר גודל כמו שלו, נכנע בסופו של דבר לגיל.
אם יש נהג שבוודאי לא יישן הלילה, הרי שזה גאסלי. אלפא טאורי אולי נבלעו עמוק לתוך המידפילד, אבל השטות במיקום המכונית על הגריד מחוץ ל״בוקס״ שלו, היא מסוג הדברים שלא אמורים לקרות בפורמולה 1. ללא השטות הזאת, אוקון במקום השמיני ואפילו יותר היו אפשריים. אם פייר אוכל את עצמו, אני משער שטסונודה מתוסכל ברמות שמצריכות התערבות. הבחור הצעיר נמצא במקום מאד לא טוב וכאשר נהג מתחיל להאשים את הקבוצה שלו בהעדפת הנהג השני, זה סימן רע מאד. הונדה יעשו בשכל אם ירגיעו אותו שמקומו מובטח. לאתחל את מצבו בקבוצה. נכון שהתחרותיות של הקבוצה התדרדרה מאד לעומת בחריין, אבל לא נעלמה. יש שם עם מה להילחם.
פטל לא בעניינים
באסטון מרטין לעומת אלפא טאורי, יש פחות עם מה להילחם ואפילו עוד יותר תסכול, כי לורנס סטרול ביצע שם השקעה אדירה שכרגע מתרסקת לעומת שנה שעברה. מעניין אם עדיין נתלים שם בפגיעה במכוניות ה low rake, לאור מה שמרצדס עושים. מקבוצה שהייתה ממובילות המדד של מספר נקודות אליפות ביחס לתקציב, הם התדרדרו קשות. פטל נראה לרגעים תחרותי בדירוג, אבל במרוץ שוב נוצח על ידי סטרול.
רייקונן היה היחיד להבנתי שזינק על הצהובים ממיקום 17 והנה הוא סיים 12. גיובנאצי זינק 14 אבל סיים 15, אם כי סבל מעצירה קטסטרופלית עקב צמיג חדש מפונצר. למזלו זה קרה תחת מכונית הבטיחות, אז הוא אובד רק מיקומים ולא את כל הזמן. נראה שדווקא האסטרטגיה המהירה יותר הייתה לזנק על האדומים כמו גיובנאצי, אבל היכולת של רייקונן לעבור את החלק הסופי בסטינט הראשון שלו, באוויר נקי בלי מאבקים, נתנה לו את היתרון על כל אלה שהיו עסוקים כל הזמן כמעט במאבקים.
אני משער שויליאמס גם אינם מרוצים. הם כבר היו יותר תחרותיים מזה, שלא לדבר על אימולה. לטיפי תקוע במאבקים עם האס ואילו ראסל עם אלפא רומיאו ואסטון. מגמת השיפור ביחס לעונה שעברה עדיין ברורה, אבל במסלול של ברצלונה עם דגש כה רב על האווירודינמיקה, המכונית שלהם לא הייתה טובה יותר מהמקום ה-14 של ראסל.
אז עברנו את ה״ברומטר״ של האליפות ואנחנו מגיעים למסלול המיוחד ביותר. דבר אחד בטוח שם. אף אחד לא יעקוף את ורשטאפן על המסלול.
