חמש הערות סבירות באורכן על המרוץ באוסטרליה

1. פיליפ איילנד, אוסטרליה. הנה אנחנו נוגעים בגראנד-פינאלה, הנה אנחנו כוססים את שורשי ציפורני הרגליים שלנו. הנה הסיפור הולך וננעל. הנה מתקרב טור הסיכום המיוחד, עם המפסידים, המנצחים, המאכזבים, המבטיחים, ופטרוצ'י, שגם אם יתגלח בבוקר, ייראה לא מגולח אחר הצהרים.
החלום שלי הוא לצפות במרוץ שבפיליפ איילנד. בעצם, החלום שלי הוא לצפות במרוץ בפיליפ איילנד ולרכוב עליו למחרת. פיליפ איילנד הוא תמונת המראה של מוטגי - מהיר, זורם, פנייה במהירות עצומה מובילה לפנייה במהירות עצומה. צריך לשמור על מהירות הפנייה, כי קשה מאוד לעקוף על הבלמים.
הגברים בעולם נתונים היום תחת מפלים של ביקורת חמורה, חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית, כאשר הציבור מתוודע לעוד ועוד התנהגויות בבוניות שלהם. דווקא מרוצי אופנועים הינם זירה, שבה לא מתקיימת הבחנה בין גברים לבין נשים (אולי חוץ מנערות המטרייה, שהגיע הזמן להעבירן מהעולם), ועדיין – פרט למקרים בודדים, מדובר בגברים שמתחרים זה בזה. משום כך, ורק משום כך, אפשר לומר שהמסלול בפיליפ איילנד דורש ביצים גדולות, יותר מכל מסלול אחר בסבב. אמרתי את זה, ועכשיו אני מוכן ומזומן להיצלב על אי תקינותי.
רגע לפני ששבע קוראות הטור המתפוגג ממסמרות את ידיי ורגלי לצלב העץ ומותירות אותי להתייסר עד אשר אנפח את נשמתי ואשמש טרף לחיות השדה, אציין שפניות מהירות מחייבות ביצים גדולות. הסיבה: בזמן הפנייה המהירה יודע הרוכב, כי הצמיגים, המתלים והשלדה נתונים תחת עומסים קיצוניים במיוחד. בו-בזמן, הוא לא ממש יודע כמה הוא יכול לסמוך על האופנוע, או הצמיג, או המזלג, או על עצמו.
יצא לכם פעם לאבד קדמי בפנייה מהירה? חוויה פואטית, כמעט משל לשבריריות החיים, לחוט השערה שמפריד בין היש לבין האין. הקדמי פשוט נשטף, בלי התרעה ובלי התראה. כשזה ממש מהיר, אתם יודעים שאתם לפני גלגול ארוך במיוחד, שסופו מי ישורנו. לכו תחזירו עכשיו את הביטחון בקדמי בזמן פניות מהירות.
אבל הביצים הגדולות הן רק חלק מהתמונה, כי פיליפ איילנד הוא המסלול עם הנוף הכי מדהים בסבב – הוא נטוע על מצוק, שמעל חוף האוקיינוס, עטוף בירוק, אדוות הגלים הסוערים משמשת לו כתמונת רקע. חשוב לציין, שעם הים באות רוחות שהולמות במסלול, וממש מערערות את האופנועים בפניות המהירות (ויש הרבה מאלה).
אני יודע שאני נשמע כמו פרומו לערוץ דיסקאברי, אבל הוסיפו לכל זה את השחפים העולים מן המים וחגים בלובנם סביב המסלול. יש לציין, שעבורם המרוץ באוסטרליה הוא יום זיכרון שנתי אשר מעלה על נס את כל אותם בעלי כנף שנתיב הטיסה שלהם מצטלב בנתיב התעופה של כל הרוכבים.

2. ג'ק מילר. קשה להאמין אבל הדומיננטיות הכמעט מוחלטת של הספרדים במוטו ג'י-פי התחילה רק בשנה האחרונה של האלף, שעה שקריביליה לקח אליפות, ראשונה לספרד. לפני כן, האיטלקים, האמריקנים והאוסטרלים נתנו את הטון באליפות. עם האוסטרלים, בשנות השמונים היה זה ווין גרדנר, שנות התשעים עמדו בסימן מיק דוהאן הבלתי מנוצח, אבל גם דריל ביטי שנאלץ לפרוש עקב פציעה קשה. בשנות האפס היו אלה בייליס (בעיקר בסופרבייק), וכמובן סטונר, האלוף הבכיין והנרגן.
אבל היום ג'ק מילר הוא הנציג האוסטרלי הסדיר היחיד באליפות, וגם מי שהוכתר כיורש של סטונר עוד לפני שחתימת שפם צימחה מעל שפתו העליונה. לפני שלושה שבועות הוא שבר את הרגל ברכיבת טריאל, נותח ומוסמר. גם הוא. רוסי יכול להיות אבא של מילר, ופיליפ איילנד הוא המסלול הביתי שלו. לכן מילר נשך את השפתיים וחזר, אפילו הגיע למקום השביעי, ולכן הוא זוכה להתארח השבוע במדור.
תזכורת: מילר כל-כך בלט בקטגוריית המוטו 3, עם רכיבה כריזמטית ודמות תקשורתית שעושה כותרות, עד שהונדה החליטו להקפיץ אותו שתי כיתות - מההמוטו 3 ישר למוטו ג'י-פי.
כשנודע שמילר מוקפץ לכיתת המחוננים, מארקז, רוסי ולורנזו הגיבו בספקנות. כאילו אמרו, הוא לא יודע מה מחכה לו. הרי אף לא אחד מהם עשה את המסלול הזה, אלא בילה כמה עונות בקטגוריית הביניים.
אבל הונדה התעקשה, ושמה את מילר על ההונדה. אפשר לתאר את זה בלא מעט מלים, אבל ההימור נכשל. כישלון חרוץ. מהדהד. צורב תודעה. כמעט כמו הקריירה הפוליטית של אראל מרגלית. כמעט כמו הניסיון להרחיק את טרמאפ מהטוויטר. כמעט כמו הכישלון של צביקה הדר בתוכניות אירוח בימי שישי בערב, שכבר נמשך יותר מעשרים שנה, אבל אין מי שיעצור את האסון המתמשך הזה.
היה צפוי שמילר לא יהיה אדיר בעונתו הראשונה ויתרסק בניסיון להשתלט על כלי ששוקל פי שניים וחצי ועם הספק גבוה פי חמישה מזה שרכב עליו. לכן הוא התרסק ושוב התרסק.
בעונתו השנייה, ניצח מרוץ בגשם, אבל התרסק ושוב התרסק. ואת העונה השלישית התחיל סביר, אבל הוא מזגזג כמו כלב שבלע האש קוקי, שהתגלגלה אליו בטעות בערב ברביקיו של בעליו האמידים.
לאור הדשדוש המתמשך, כבר במחצית העונה התבשרנו כי הוא עומד לעזוב את כיתת המחוננים. כנראה שהונדה הבינה שהוא כבר לא יהיה מארקז 2, ושאולי מישהו מיהר שם ולא נתן לו להתבשל טיפה במוטו 2. מילר מצידו נחלץ בעור שיניו וחתם על חוזה עם פראמק דוקאטי לשנה הבאה.
מה אנחנו למדים מזה? כמה קלישאות לעוסות וממוחזרות מבית היוצר של דואק: שהחיפזון מהשטן, שההווה לא מעיד על העתיד, ושמורכב יותר לקפוץ בגיל 19 מהמוטו 3 ישר למוטו ג'י-פי, מאשר להיות קנצלר אוסטריה בגיל 31.

3. סוס שחור, סוס לבן. לקח לי לא מעט שנים להבין שמרוצים מנצחים עם הראש, ולא עם יכולת הרכיבה, או עם האביזרים היקרים שמותקנים על האופנוע. לקח לי המון זמן להבין, שבמרוצים צריך כל הזמן לחשוב – להחליט שאני עוקף, להחליט שאני מתקדם, לתכנן תמיד קדימה את המשך המרוץ, ולא להיות רדוף מחשבות טורדניות אודות אלה שדולקים אחרי.
כשחשבתי שאני מבין את זה סוף סוף, עסקתי במי שדולק אחרי, התרסקתי, והשאר היסטוריה והשבתה מאונס.
למרות התוצאה החלשה במיוחד, ועם האובדן המסתמן של הסיכוי להיות אלוף, לדובי מגיע מיני-הספד בפרק שמקדים את פרק הסיכום שיקדים מצידו את פרק הסיום.
כבר שפכתי נהר של מלים ועוד אשפוך יובל קטן על מה שקורה לדובי השנה. אי אפשר להקל ראש בטרנספורמציה שעברה עליו – מגולם לפרפר, מטיח לצבע, ממלחמת אזרחים קורעת לב לכביש תל-אביב-דמשק-ביירות.
ערב המרוץ באוסטרליה, סיפר דובי על האימונים המנטליים שלו, ועל זה שהם חשובים לא פחות מהאימונים הגופניים. במסגרת אותם אימונים, דובי מחזיק אורווה עם שני סוסים, הלבן והשחור.
דובי תמיד היה הרייסר הכי חכם על המסלול, אבל השנה החליט לעלות כיתה, אולי משום החרב של לורנזו שאנשי דוקאטי החליטו להעמיד לו מעל הראש. רכבתי עד העונה הזאת באופן שכלתני מדי, הודה לאחר המרוץ ביפן. רכבתי רק על הסוס הלבן. אבל העונה יש לי גם את הסוס השחור, זה שגורם לי לשכוח הכול ולנצח בכל מחיר.
דורות על דורות של פילוסופים דנים בשאלת הגוף והנפש, הטוב והרע, כרייסט ואנטי-כרייסט, אופי מול יופי, ושיקול דעת מול ברבאק של הרבאק. והנה הגיע ההוגה דובי, ומה הוא בעצם גילה? שרק ג'ננה מובילה שוב ושוב למחלקות האורתופדיות, ורק שכל ושיקול דעת לא מנצחים מרוצים. אבל מיזוג שלהם והפעלה מובחנת של כל אחד מהם זה כבר סיפור אחר.
חבל, שדווקא במרוץ באוסטרליה, כל הסוסים שלו נותרו באורווה. עכשיו, הוא זקוק לנס עבורו, או לאסון מבחינתו של מארקז.
אבל גם אם יקרה מה שמסתמן עכשיו, דובי הצליח לשים יד על החלקיק האלוהי, זה שגורם לרוכב עילאי (וכולם כאלה בסדרה) להפוך לווינר.
בתחומים אחרים מקבלים על זה נובל.

4. רוכב או אופנוע. גם א-פרופו דובי, מעניין שדווקא בעידן הכי טכנולוגי, עם הילוכים סמי אוטומטיים חפים מקלאצ', אלקטרוניקה מתוחכמת מזו של נאסא, שלדות של מטוסי קרב, ובקרה של מחלקת תחקירים בחיל אוויר, ועדיין נראה שאת הוויכוח הנצחי בין הרוכב לבין המכונה, מכריע הרוכב.
הנה,
מארקז היחיד שמצליח להיות עקבי על ההונדה (ולא קראצ'לו או פדרוסה שרוכבים על דגם17).
אם ננכה את אוסטרליה, דובי הוא היחיד שמצליח להיות עקבי על הדוקאטי (ולא לורנזו או פטרוצ'י שרוכבים על דגם 17).
אספרגרו הוא היחיד שמצליח מדי פעם להוציא משהו מהאפריליה וסאם לואס משונמך בחזרה למוטו 2.
רק רוסי וויניאלס הורסים לי את התיאוריה שפיתחתי בזה הרגע, כי שניהם מתקשים להיות עקביים על ימאהה השנה.
וזה בדיוק מה שאני אוהב במרוצי אופנועים – שאין אופנוע גדול יותר מהרוכב שלו. שאין מצב שרוכב בינוני ייקח אליפות בזכות האופנוע.
כשהופיעה האלקטרוניקה באופנועי המוטו ג'י-פי, צקצקו הטהרנים בלשונם, והספידו את העידן שבו הרוכב חשוב יותר מהאופנוע. הם יצאו אידיוטים, כמו כל אלה שטוענים שהדור הולך ופוחת. כי הדור הנוכחי של האופנועים הוא הכי מתקדם (זה לא מובן מאליו, באליפויות אחרות משנמכים משמעותית את הכלים), ועדיין הרוכב הוא זה שעושה את ההבדל.
עכשיו, איך מחליטים איזה אופנוע הוא הטוב באליפות?
בדיוק כמו שיש ראש ממשלה שטוען, שבניכוי החרדים והערבים מצבה הכלכלי של ישראל מצוין, אבל בהפוך - אם ננכה מהונדה את מארקז, נגיד שהונדה הוא האופנוע הדפוק באליפות, ונדבר על מפעל שאיבד את דרכו.
ואם ניקח את דוקאטי השנה בלי דובי? נגיד שדוקאטי גם השנה לא מתקרבים לפגוע וצריך להעיף את כל בעלי התפקידים שמעורבים בפרויקט.
ואם ניקח את ימאהה בלי ויניאלס ורוסי? אז הוא עדיין ייצא קקה של אופנוע, שעובד רק בתנאים מאוד מסוימים, ומביך את רוכביו באחרים.
הייתי מספיק בוטה? יצאה ממני דמות הערס הנתנייתי?
הדוקטור היה יותר.
לאחר המרוץ, כשנשאל לעמדתו אודות האפשרות שזארקו יקבל אופנוע מפעל שלישי בעונה הבאה, הוא ענה: "אישית, אני לא מתנגד לזה, אבל אני לא בטוח שזה כזה רעיון טוב עבור זארקו לקבל את האופנוע שלנו".
אאוצ'.

5. המרוץ. רציתם מכות? קיבלתם מכות. רציתם דחיפות? קיבלתם דחיפות.
רציתם סימנים של צמיגים על החליפה של הדוקטור? רציתם שבר בזנב על האופנוע של מארקז? רציתם מרוץ משוגע, משוגע, משוגע, עם שמונה רוכבים שמחליפים בו מקומות, כמעט עד קו הסיום? רציתם אשד אגלי זיעה וקוצר נשימה של החתום מטה, שהוסדר רק שעה ארוכה לאחר מכן? גם את זה קיבלתם.
איפה המרוצים של עידן ה-800, שבהם לורנזו או פדרוסה ברחו לכל השדה, ועשו מרוץ לבד?
העונה, כדי לנצח מרוץ במוטו ג'י-פי צריך להיות אגרסיבי כמו עבריין שמגיע לחדר מיון, כדי לסגור חשבון עם מי שלא התייחס יפה לחברה שלו.
רוכב שמתקשה עם זה (לורנזו? פדרוסה?), מוזמן לעשות הסבה מקצועית למחול מודרני.
אתם מוזמנים להתרגל: זה המוטו ג'י-פי. לא מספיק להיות עילוי, לא מספיק לרצות לנצח, לא מספיק אפילו לשחרר את הסוס השחור - צריך לעקוף עם דם בעיניים, עם סכין משוננת ביד אחת, ועם אגרופן ביד השנייה. מה שיהיה יהיה.
פתאום, הבעיטה של רוסי במארקז לפני שנתיים, נראית כמו חלק מהמשחק.
אז כולם דחפו זה את זה באוסטרליה, והדוקטור הראה שעם כל הכסף שלו, וחרף העובדה שנולד בעשור שבו הביטלס עוד היו קיימים, גם הוא יודע להידחף ולדחוף, והגיע שני, לפני ויניאלס, שחיסל גם את הסיכוי המתמטי שלו לזכות באליפות.
אלה המרוצים היום, וכל עוד אף אחד לא נופל, לא נפצע ולא נהרג, הם ימשיכו להיות כאלה – למגינת לבם של הרוכבים הנקיים ששומרים על עצמם, ולשמחתנו הרבה.
הנה כי כן, לקרב הזה יש תמונת סיום – העננים פוזרו ונותרנו בעצם עם אחד באליפות, שצריך רק לא לעשות שטויות ולא להתרסק, ואליפות רביעית בכיס שלו.
הצדיעו לגאון.