אחת הסיבות המרכזיות ביותר להצלחה של היאבקות מקצוענית היא היותה "בידור ספורטיבי", ענף מבוים. העובדה שמקבלי ההחלטות יכולים לשלוט על ההתפתחויות בזירה ומחוצה לה מאפשרת להם ליצור סיפורים ספורטיביים שבענפים "אמיתיים" מבוססים בעיקר על מזל.
כשליברפול חוזרת מפיגור של שלושה שערים כדי לזכות בליגת האלופות, כשדרק שארפ קולע שלשה מטורפת על הבאזר, כשג'סי אוונס לוקח 4 מדליות זהב מול עיניו של אדולף היטלר – אלה נחשבים לרגעים נדירים שבהם המציאות עולה על כל דימיון. לתסריטאי ההיאבקות המקצוענית יש את הפריווילגיה לבנות את המציאות הזאת שבוע אחר שבוע, ולתת לדימיון שלו להפוך למציאות.
הבסיס לסיפורים הספורטיביים האלה, ולרבים אחרים, הוא חלוקה ברורה ל"טוב" ול"רע" – את מג'יק ג'ונסון ויוהאן קרויף אהבו לאהוב, את פלויד מייוות'ר וג'סטין גאטלין אוהבים לשנוא. כל עוד הספורטאי מעורר איזשהו רגש, הוא מביא רייטינג, וכפועל יוצא – כסף. הרציונל הוא פשוט – לכולנו יש בחיים אהובים ושנואים, טובים ורעים. בעולם ההיאבקות הדיכוטומיה הזאת נקבעת מראש, במטרה ליצור חיבור רגשי לדמויות ולמקסם רווחים. תעודד את הטוב, תשנא את הרע, ואל תשכח לקנות קצת מרצ'נדייז בדרך החוצה.
אבל בעולם ההיאבקות, כמו בעולם האמיתי, יש "טובים" ו"רעים" גם מאחורי הקלעים. כמו בכל ארגון עסקי, תמצאו את ההוא שמתחנף לבוס לעומת ההוא שרק עובד קשה ומחכה להזדמנות. את מי שמלכלך על חברים ודורך עליהם בדרך למעלה, ואת מי שנשאר נאמן גם על חשבון ההתקדמות האישית שלו. איכשהו, כמו בלא מעט צדדים של עולם ההיאבקות, גם כאן אפשר למצוא מקרי קיצון.
החלוקה הברורה ל"טובים" ו"רעים", שחור ולבן, ללא תחום אפור, היא לא נחלתן הבלעדית של הדמויות, אלא גם של בני האדם שמשחקים אותן. ובאמצע שנות התשעים, הייתה ב-WWF קבוצה אחת "רעה" יותר מכולם. זהו סיפורה של חבורת "הקליק". לפירוש השם נגיע מאוחר יותר, אבל את סיפורנו נתחיל עם מנהיגה הבלתי מעורער של החבורה – שון מייקלס.
כשמייקלס זכה לכינוי "המתאבק של שנות ה-90", זה אמנם היה חלק מעיצוב מחודש של הדמות שלו, כשחצן חצוף שחושב שהשמש זורחת לו ממקום מאוד מסוים, אבל גם מדובר היה בנבואה שתגשים את עצמה. שורה של אירועים, ביניהם עזיבתו של האלק הוגן, שערוריית סטרואידים מתוקשרת והתחזקותה של היריבה WCW, אילצה את ה-WWF לחשב מסלול מחדש וללכת על דור חדש וצעיר, בעל לוק קצת יותר אנושי ממפלצות השרירים שאפיינו את החברה בעשור הקודם.
מייקלס נחשב לאחד המתאבקים המוכשרים בעולם, נטף מכריזמה והשתפר עם כל יום שעובר, כך שלא היה ספק בכלל שהוא יהיה אחת מדמויות המפתח שיוליכו את הארגון של וינס מקמהון אל עבר העתיד.
דמות נוספת שכזאת הייתה סקוט הול, "רייזור רמון" בשבילכם. הול הגיע לאחר קדנציה לא מוצלחת במיוחד ב-WCW, וכשאימץ לעצמו דמות של קובני קשוח, שמתכתבת עם דמותו של אל פאצ'ינו ב"פני צלקת", נסק כמעט בן לילה והצטרף למייקלס בראש החץ של קבוצת "הצעירים המבטיחים". האירוע המכונן באמת הגיע כאשר ה-WWF החליטה שהדמות של מייקלס צריכה שומר ראש. כך הצטרפה הצלע השלישית – אתם יכולים לקרוא לו קווין נאש, אתם יכולים לקרוא לו "דיזל". אנחנו פשוט נקרא לו החבר ההוא של סקוט הול ששינה את מסלול עולם ההיאבקות באמצע שנות התשעים. לא הכי קליט, אבל נשמע בומבסטי, נכון?
ובצדק. הכוח הפוליטי שהשלושה צברו ביחד, יחד עם שון וולטמן ("1-2-3 קיד") שהצטרף גם הוא לחבורה, בא לידי ביטוי בכמעט כל אספקט קריטי של התקדמות בעולם ההיאבקות. בהתחלה זה הסתכם בלהתאמץ יותר כשהם מתאבקים אחד נגד השני, מה שגרם לכל אחד מחברי ה"קליק" להיראות יותר טוב ולצבור פופולאריות (זוכרים את קרב הסולם בין רמון למייקלס?) בהמשך הגיעו סיפורים על התעללויות מילוליות ומתיחות נבזיות נגד חבריהם לחדר ההלבשה. ואז הם גם התחילו להפעיל את הכוח שלהם כדי ללכת להנהלה בדרישות משותפות – על כסף, על אירועים בהם הם ייקחו חלק ובעיקר – על הכיוונים הקריאטיביים של הדמויות שלהם.
כאן אולי המקום להערת ביניים חשובה מאוד – בלי קשר ל"קליק", מדובר היה בארבעה מתאבקים מוכשרים בזכות עצמם. יכול להיות שגם בלי היכולות הפוליטיות שלהם, הם היו מגיעים רחוק מאוד. וההחלטה ללכת איתם כפנים של הארגון נראתה כלגיטימית לחלוטין בזמן אמת. מה שהחל לקרות מעט מאוחר יותר כבר הריח הרבה פחות טוב. פשוט תשאלו את המתאבקת סאני, שעפ"י הסיפורים וולטמן עשה את צרכיו בתיק שלה.
אבל עם כל הכבוד לסאני, הנפגע הגדול ביותר מכוחה של חבורת "הקליק" היה ברט הארט. בזמן שהארבעה שכנעו את מקמהון שהדרך הרווחית ביותר לכתוב את העלילה היא להתמקד בהם (מה שכמובן הוביל לרווחים כלכליים נאים שלהם עצמם), הארט נדחק הצידה. הוא הסתפק בקרבות בפרופילים יותר נמוכים נגד מתאבקים כמו האקושי, פייר לאפיט ואייזק יאנקם. וכן, אני יודע שאני על עברית. ככל ש"הקליק" המשיכו לנסוק, והארט המשיך לדשדש, המתיחות בין שני הצדדים רק העמיקה.
זה התחיל מעימותים קולניים שהתדרדרו לאלימות ולכלוכים הדדיים באוזני כל מי שמוכן לשמוע, והגיע לשיא כשמייקלס היה צריך להפסיד להארט, ובתגובה הגיונית לחלוטין החליט לפרוש במקום (!). התסכול של הארט היה ברור, ורק התחזק כשמייקלס חזר באופן "מפתיע" מפרישה חודשים ספורים מאוחר יותר. במקביל, הבריונות של "הקליק" מול מתאבקים אחרים רק החמירה, וסירובים שלהם להפסיד למי שלא מאנשי שלומם הפכו לדבר שבשגרה. התוצאה – כאוס מאחורי הקלעים וצניחה עקבית של רווחי הארגון.
במקביל, לארבעה הצטרף חבר חדש, שבעתיד יהפוך לזה שיעלה על כולם – פול לווק, לימים הנטר הרסט הלמסלי, לימים טריפל אייץ'. הם כבר הפכו לחמישייה, ונראה היה שאף אחד ושום דבר לא יצליח לעצור אותם בדרכם לכסף הגדול. ואז הגיע מה שעצר אותם – הכסף הגדול באמת. ולכסף הגדול באמת באמצע שנות התשעים קראו WCW של טד טרנר. כך, הול ונאש קיבלו הצעות שאי אפשר לסרב להן, וחבורת "הקליק" התפרקה בן לילה.
הלילה הזה ארע ב-19 במאי 1996, אז בסיום אירוע ההיאבקות במדיסון סקוור גארדן, האחרון של הול ונאש ב-WWF, השניים התחבקו עם מייקלס ולווק באמצע הזירה. זה היה נתפס כאירוע לגיטימי בין ארבעה חברים, אלמלא הול ומייקלס שיחקו דמויות "טובות", ונאש ולווק שיחקו דמויות "רעות". סוג של סופרמן הורג את לקס לות'ר ואז מזמין אותו לדרינק בפאב הסמוך.
האירוע המכונן הזה נחשב להפגנת הכוח האחרונה של "הקליק". מעין "אנחנו יותר חזקים מהתסריט ומההנהלה". יותר מזה, הארבעה ירקו בפנים של אחד העקרונות המקודשים ביותר של ההיאבקות – ההצגה לא מסתיימת עד שהמסך יורד.
הול ונאש מן הסתם לא נענשו, כי הם כבר לא היו חלק מהארגון. גם מייקלס, שכבר היה אלוף העולם, החזיק במספיק כוח אינדיבידואלי מאחורי הקלעים כדי להתחמק מסנקציות, ולגבי המחיר ששילם לווק הגרסאות סותרות. מה שבטוח – ימיה הגדולים של חבורת "הקליק" היו מאחוריה, אבל מייקלס ולווק עדיין החזיקו במספיק כוח וחוכמה כדי לדאוג שהם יישארו בטופ. עד היום לא ברורה מידת מעורבותם ב"דפיקה במונטריאול", אולי האירוע הכי דרמטי בכל הנוגע לכוח מאחורי הקלעים שמצא את דרכו למסך.
אבל לכל דבר יש סוף, והעניין בכל זאת החל להתמסמס כשמייקלס נפצע בתחילת 1998, ונאלץ לפרוש, הפעם באמת, כעבור זמן קצר. כשהוא חזר 5 שנים מאוחר יותר, המציאות כבר הייתה אחרת לחלוטין, ולווק, אותו מייקלס לימד איך מושכים בחוטים, עלה על רבו והתחתן (במציאות) עם הבת של הבוס מקמהון בדרך לשליטה מוחלטת על הארגון. הוא כמובן לא שכח את חבריו ל"קליק" ועד היום דואג לקאמבקים קצרים של הול ונאש, אולי כאקט של חברות ואולי כדרך לגמול להם על כך שנתנו לו את הפוש הראשוני.
אז למה "קליק"? מלשון קליקה, הקבוצה של האנשים הנכונים. האגדה מספרת שהשם הוא פרי יצירתו של לקס לוגר, עוד אחד שלא ליקק דבש כשהחבורה הייתה בשיאה. "אם אתה לא חלק מהם" כך אמר לוגר לפי הסיפורים, "אתה לא באמת קיים". קשה להתווכח עם האמירה הזאת, בעיקר מכיוון שכולנו נתקלנו באיזה "קליק" בחיים שלנו – אותה חבורה שלוקחת את כל ההזדמנויות לעצמה ומשאירה אותנו בידיים ריקות. אבל היי, לפחות לנו לא עשו קקי בתיק.
