מוטו GP הולנד - מדינה בסערה

המושג "לחזור מפגרת הקיץ" נשמע יותר ויותר בכל פינה בימים האחרונים. כאן אצלנו זה קשור יותר לסוף החופש הגדול שכבר נראה באופק וההורים מחשבים כל רגע שחולף בחום המעלף הזה כאילו שהמשיח ממש נוחת פה ב-1 בספטמבר. אצל חובבי הספורט המוטורי העולמי ובמיוחד סבב מירוצי ה-MotoGP, הקיץ הסתיים, החופשה נגמרה וכל התלמידים כבר בדרך לבית הספר הגבוה במסלול בצ'כיה ואיתם התלמידים של הכיתות הנמוכות יותר שכדרכם של צעירים ממשיכים ביתר שאת להילחם על המסלול במטרה לקנות לעצמם שם ומקום לשנים הבאות. האליפות השנה, או לפחות החלק הראשון שלה עד למירוץ האחרון שראינו בגרמניה, עונה על כל הציפיות ואולי מעבר לכך. לא, אני לא מתכוון לחפור כאן ולנתח מי נמצא בדירוג והיכן או לנסות להסביר האם יש עדיפות למנועי "ביג באנג" או למנועים אחרים ועוד כל מיני הסברים דומים בתחומים אחרים. אני משאיר את כל זה לאחרים ומבקש ללכת אחורה למירוץ בו נכחתי במסלול באסן שבהולנד. החוויה והעוצמה שלה במרחק של שעתיים צפונה מאמסטרדאם היא כה גדולה, עד שאני מרגיש שבמקום כלשהו אני עדיין שם ולא הספקתי או אולי לא רציתי לחזור כל כך מהר.

יום שישי: המטרה היא להכיר את סביבת המחייה ולספוג אווירה
עמדת השידור שלי חיכתה בחדר הראשון בפרוזדור שמחובר למרכז התקשורת. על הדלת התנוסס הלוגו של ספורט 5 ועל השולחן הקטן למרגלות החלון שמשקיף על קו הזינוק מול היציע המרכזי, הונחה שקית נייר ובתוכה בקבוק מים ושני כריכים עם גבינה צהובה (אנחנו בכל זאת בהולנד). לא רע לתנאי פתיחה וקבלת פנים, אבל מישהו צריך להיות שם ולקבל את פני בכדי שנבצע בדיקות איכות שידור עם האולפן בארץ, והמישהו הזה נקרא סמואל. ספרדי כמובן, כמו רוב האנשים שמתפעלים את הקרקס הדו גלגלי הגדול בתבל. העניינים היו לבביים וחמים באופן אישי, אבל העסק לא עבד כפי שרצינו וסוכם שהתקלה תטופל בשבת בבוקר. כל זה השאיר לי זמן לשוטט כמו ילד בחנות הצעצועים והממתקים הגדולה בתבל בין כל המשאיות הצבעוניות והממותגות שעמדו להן באזור הפאדוק. הגשם הטורדני שירד ללא הרף מרגע שגלגלי המטוס נגעו במסלול בסחיפהול, לא הפריע כהוא זה וגם הטמפרטורות שצנחו לאזור ה-15 מעלות (חודש יולי) לא הפריעו לי לתור שם אחרי כל הפרטים הקטנים והגדולים.

ניתוק מהעולם וכאבי רגליים
פרט לשידור של מקצי הדירוג בשבת והמירוצים ביום ראשון, זכיתי להזמנה אישית מיוחדת להתארח בקבוצת אקסטר סוזוקי שמאז תחילת העונה לא הצליחה לתרגם את ההצלחה האדירה שלה מהעונה הקודמת עם מאבריק וינאלס ואליש אספרגרו לתוצאות טובות ודווקא רוע המזל פגע ברוכב הספרדי הצעיר שלהם, אלכס רינס שחזר בדיוק מפציעה למירוץ הזה וכמובן הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, האיטלקי אנדראה "המטורף" יאנונה שמיעט להראות את פניו במוטורהום של הקבוצה, בקושי לארוחות המשותפות עם הצוות. אביו שמנהל את ענייניו מטווח קרוב יחד עם עוד יועץ אישי צמוד אחד, נראו נכנסים ויוצאים בדלתות האוטומאטיות של המוטורהום עשרות ואולי מאות פעמים במהלך סוף השבוע כולו. משלחת העיתונאים הישראלים שהוזמנה כאורחי סוזוקי, מצאה בית חם אמתי עם אירוח לבבי החל משעה 0800 בבוקר ועד לאחרון המכונאים שעזב את המסלול. הכניסות והיציאות החוצה מאותו "בסיס צבאי" של סוזוקי לשיטוטים ארוכים במרחבי הפאדוק, גרמו לתחושת ניתוק מהמציאות ומהשעון. מעבר לכל מוטורהום הסתתרו עוד כמה ובתוכם אנשי צוות, אורחים, אנשי תקשורת וסתם מזדמנים אקראיים שהציפו וכבשו כל פינה ולא הרפו מנערות המיטריה במיוחד בגשם ודאגו להנציח את הפגישות איתן. לו היו נמדדים המרחקים שאותם הלכתי באותו יום, אני בטוח שמד המרחק היה מורה על מספר דו ספרתי של קילומטרים. למזלי הרב, הולנד השטוחה היטיבה איתי ולא נאלצתי לטפס על הרים וגבעות פרט לטיפוס למרכז התקשורת בכדי לשוב לעמדת השידור שלי וללקט מידע שזרם לשם ללא הרף מכל קבוצה בכל הקטגוריות. השעות חלפו במהירות מסחררת, מאות ואלפי הפרצופים שחלפו על פני היו מוכרים בחלקם והיו רבים אחרים שלא, אבל האווירה המיוחדת חיברה שם את כולם ואותם אלפים הבינו שהם נמצאים במקום שבו מיליונים רבים בעולם היו רוצים להיות בו, במרחק נגיעה מהרוכבים והאופנועים המופלאים שעליהם הם רוכבים. המגבלות היחידות של כל מי ששוטט שם היו הסוללה של הטלפון הסלולארי והכאבים ברגליים אחרי שעות של שיטוט. אבל הרגליים עוד ינוחו בלילה, כעת צריך לנצל כל רגע פנוי בכדי לספוג את האירוע ולהבין את עוצמתו.

יום שבת: תג האושר שבזכותו מלקטים אנרגיות
החשש מפקקי התנועה בדרכים הצרות שמובילות למסלול וגם מזג האוויר ההפכפך, כל אלה הביאו אותי למסלול בשבת בבוקר כבר בשעה רבע לשבע. המוסכים התעוררו לחיים וריח הקפה הטרי הגיע מכל פינה כשדלתות המוטורהום השונות נפתחו. כל מי שמשוטט באזור של מאחורי הקלעים של ה-MotoGP נושא על צווארו תג מיוחד שצבוע בצבעים שונים שמעידים על "רמת הסיווג הבטחוני" של התג והנושא אותו. נציגי DORNA ואנשי התאחדות הספורט המוטורי הדו גלגלי העולמית FIM רשאים להיכנס לכל מקום שנפשם חפצה (פרט לנבכי הקבוצות ולחדרי החדרים האישיים של הרוכבים) ואילו אני זכיתי לענוד את תג האושר של אנשי התקשורת שמשדרים מן המסלול ובזכותו זכיתי להגיע לכל נקודה בפאדוק ולבקר ולשוטט ממש בין הקבוצות עצמן אם כי נגיעה באופנועים עצמם תרתי משמע היא בחזקת נגיעה בקודש הקודשים. הפגישה הבלתי אמצעית והישירה עם הרוכבים ששוטטו בפאדוק ואלו שהגיעו רכובים על קטנועים להתכנסויות הרשמיות ולמסיבות העיתונאים וגם אלה שסתם חיכו בקוצר רוח במוטורהום שלהם, כל זה ניתן כמעט לכל אחד שנמצא שם. הפשטות שבה אתה מהלך עם מיטריה פתוחה ומולך מגיעים שני רוכבים שזה עתה סיימו אימון רכיבה ואפשר להחליף איתם כמה מילים, הפשטות הזו מהממת בהתחלה אולם בהמשך כמעט אפשר להתרגל אליה ולהניח להם לנפשם לבצע את המוטל עליהם. אבל כיצד ניתן להגיע אל האופנועים ולהביט בהם מטווח אפס ולחוש אותם? את המענה לצורך הזה קיבלנו באדיבות אנשי סוזוקי שהובילו אותנו בין הקירות האחוריים של המוסך של הקבוצה ועד לעומק המוסכים את אופנוע מס' 29 ואופנוע מס' 42 האמתיים, אלה שיאנונה ורינס לוקחים לקצה גבול היכולת הפיזית שלהם. הבוס של הקבוצה, דאוידה בריביו נכח שם באותן דקות ובזווית העין קלטתי את החיוך שלו לנוכח ההתרגשות שלי ושל חברי מהכלים העוצמתיים ביותר בעולם המוטורי. כל כפתור בלוח הבקרות נראה כאבן טובה המשובצת לתכשיט יקר ונדרש הסבר צמוד מטעם המלווה שלנו שמכיר את נבכי האופנועים, על ההבדלים הדקים בין השניים וכולם מסתכמים במיקום שונה בין האופנועים מפאת מידות הגוף וסגנון הרכיבה של כל אחד מהרוכבים. היום השני לשהות במסלול שקיבל את השם "הקתדרלה" התקרב לשיאו – מקצה הדירוג. קרב עז התנהל על המסלול נגד השעון ונגד מזג האוויר שלא מנע מעשרות אלפי הולנדים למלא את היציעים וההצגה הייתה מושלמת למרות שנרשמו התרסקויות בקטגוריות הנמוכות, כאלה שאינן סלחניות לטעויות קטנות. בתום המקצה האדרנלין החל לשקוע ואת מקומו תפס רעב גדול אחרי שהגוף הבין שלא טעמתי כלום מאז הבוקר וגם תשוקה לרכישת מזכרת יפה מהאירוע השתלטה עלי ועל החברים למסע. בדרך החוצה לבית המלון, עצרנו בשדרת הדוכנים הארוכה שבה לא תוכלו לצאת בלי חוצה/כובע/מעיל/צעיף/דגל או כל דבר אחר גם אם זה שייך לרוכב שכבר שנים לא משתתף. המזכרות שלו עדיין שם.

יום ראשון: שיא חדש של לחץ וקדחת אירועים
כשהשעון צלצל להשכמת בוקר, היה עדיין חשוך בחוץ. "איזה מזל יש לרוכבים" חשבתי לעצמי, "הם מתגוררים קרוב למסלול ויכולים להמשיך לישון ולהתכרבל בשמיכת הפוך שלהם כשהגשם יורד בחוץ והטמפרטורה היא 12 מעלות בערך". אבל הקפה ונוהל ההתקפלות מבית המלון גירשו לי את המחשבות הללו והדרך למסלול אסן לוותה בהתרגשות אחרת. רוב באי המסלול הם אירופאים ובמיוחד הולנדים, אבל בשולי המסלול ישנם כמה אזורי קמפינג שבהם הוקמו מאהלים של צופים וענני העשן (לא היה ברור מה מקור העשן מפאת המרחק) נראו סמיכים וגדולים מתמיד. זיהינו גם דגלי ישראל בין כל המדינות האחרות וזה חימם את הלב ואחד מאיתנו שנהג במכונית, צפר כשחלפנו שם בסגנון שישראלים צופרים והיינו בטוחים שהישראלים שמתעוררים שם באוהל שלהם שמעו אותנו וחייכו לעצמם, אנחנו כאן. גם הפעם הגענו בשעה מוקדמת מהרגיל וניצלתי את הזמן לחזור לאחד הדברים שאני אוהב לעשות במיוחד. לדרוך במסלול על האספלט במקומות שבהם דפי ההיסטוריה נכתבים בכל שנה. התחושה הייתה שההיסטוריה לא תאכזב גם הפעם. אם השעון רץ מהר בימים שישי ושבת, הרי שביום ראשון הוא פשוט טס והדקות והשעות התחברו והאירועים על המסלול התחלפו בקצה מסחרר. הופעות של אופנועים קלאסיים, רוכבי פעלולים, אורחים של האירוע שזכו להקפות על אופנועים כפולי מושב, מסיבות עיתונאים, תחזיו תמזג אוויר, דיווחים ובדיקות, קפה אחרי קפה ואפילו גל קור שפלש למסלול וזה שלח אותי לחפש מעיל (בחודש יולי להזכירכם) ועוד ועוד. כל האנרגיות התחברו להן יחד מכל קצוות המסלול ומכל פינה ביציעים שהכילו למעלה מ-100 אלף צופים, הכל רעש וגעש, רעם המנועים החריש אזניים וכל הכוח שלהם התפרץ למסלול בדיוק בשעה 1300 שעון הולנד. ההיסטוריה לא אכזבה ובסתום המירוץ המרתק ניצח ולנטינו רוסי את ניצחונו הראשון השנה ושמר על עצמו כמתמודד חזק בקרב על האליפות. הפינה החמה בלב לרוכבי סוזוקי שאירחו אותנו במעונם לא ממש סייעה להם להשיג תוצאה טובה, אבל התחושה היא שהבעיה היא איננה באופנועים אלא בשני הרוכבים. רינס חזר לאחר פציעה ורק רצה להגיע הביתה בשלום ואילו יאנונה שמשיך לנסות לרתום את ביצועי האופנוע לסגנון שלו ולא להתאים את הסגנון שלו לביצועי האופנוע. התחושה היא שהקרח יישבר במקודם או במאוחר ושני הרוכבים יצליחו תחת החיוך האבהי הקסום של דאוידה בריביו למצוא את הנוסחה.

השיירה בדרך לשדה התעופה
המזוודות והמזכרות היו במכונית עוד משהבוקר עת עזבתי את המלון. על פי התכנית הנסיעה מהמסלול לשדה התעופה בדרך הביתה לא צריכה להימשך יותר משעתיים וחצי חרף הפקקים. מיד בתום מירוץ האופנועים האחרון של סבב ה-MotoGP (סליחה מרוכבי הליגה המקומית שהתחרו שם בסוף היום ולא נשארנו לראות אותם) התחלנו את הדרך הארוכה לכיוון אמסטרדאם. הגשם לא פסק וחשבתי לעצמי שזאת תהיה סתם נסיעה ארוכה וקודרת ושאולי אשלים איזו שעת שינה אבודה. אבל המראות לאורך הדרך היו הזויים לגמרי ואי אפשר היה להישאר איש אליהם. לכל אורך הדרך, במשך עשרות רבות של קילומטרים, ניצבו אלפי הולנדים בשולי הדרך ופשוט באו לחזות בשיירת האופנועים הבלתי נגמרת שיצאה מאסן בואך אמסטרדאם. משפחות, יחידים, חבורות וזוגות. ילדים ומבגרים, נשים וגברים. כם הם היו שם ולא רק בשולי הדרך עם מחיאות כפיים בלתי פוסקות לאופנוענים שהשיבו להם בתרועת מצערת. הם היו באלפיהם גם על הגשרים מעל לאוטוסטרדה והם נופפו בשלום לכל אופנוע בנפרד ולכולם ביחד. השיירה בדרך הייתה השיירה הדו גלגלית הכי ארוכה שראיתי מימי ורק על זה מגיעות היו לרוכבים התשואות על הרכיבה המנומסת והמכובדת, אבל תוסיפו את ההולנדים ברקע ותקבלו מסע פרידה הזוי ומרגש בעת ובעונה אחת ממסלול אסן ומסבב המירוצים בהולנד. כולם ישובו לשם בשנה הבאה.

תודה לתומר ברעם מנהל תחום אופנועי כביש באבניר
תודה לעמרי גוטמן על הצילומים

הכותב נסע בשליחות ערוץ הספורט לשדר את המירוץ והיה אורח קבוצת סוזוקי במסלול