המסלול בסוזוקה מעולם לא האיר פנים לקבוצת פרארי. בשנות התשעים הסקודריה יצאה רק עם מפח נפש מסוזוקה, במיוחד ב-1990 וכששומאכר ניצח שם, זה היה לרב לאחר שהאליפות הייתה כבר בידיו. ב-2006, כאשר היה נראה שמומנטום האליפות התהפך לטובת שומאכר מול אלונסו, הגיעה פרישה מאד לא צפויה שלו עקב בעיות מנוע. דבר לא השתנה מבחינת המזל של פרארי. אמנם השנה, יום המירוץ היה חם יותר מבדירוג והציפייה הייתה שהדבר יקנה יתרון לפרארי, אבל תקלה במצת במנוע של פטל הבהירה כבר מההקפה הראשונה, שהעניין נגמר מיד לכשהתחיל. מאותו רגע המירוץ איבד עניין, שכן המילטון הפגין ביצועים לפחות שווים לורשטאפן שהיה מאחוריו וגם כאשר מכוניות נתקעו בצדי המסלול הצר במיוחד, ה-FIA החליטו להשתמש פעם אחר פעם רק במכונית הבטיחות הוירטואלית, שאינה מקבצת את המכוניות יחדיו, אלא שומרת על הפערים ביניהן, ובכך הרגו כמעט סופית כל ניסיון לשינוי מקום בחוד. גם מרצדס תפקדו מעולה ובוטאס עיכב את ורשטאפן בדיוק כפי שבוודאי תוכנן שיעשה לפטל. אקורד הסיום ניתן לאלונסו ומאסה שהיו עסוקים בקרב על המקום העשירי וחסמו כל אחד בתורו אות ורשטאפן שתקף את המילטון בהקפות האחרונות כאשר לואיס החל לסבול מאיזו בעיה של רעידות. ורשטאפן לא היה מהיר מהמילטון במירוץ, אבל לאור הפרישה של פטל והבעיה של לואיס, מקס היה יכול לנסות עקיפה שלא הייתה נתקלת במאבק מטורף, אבל זה נשאר תאורטי וגם רגע המתח הזה נשלל מהצופים ונחסך מהמילטון.
לואיס המילטון זכה במרוץ ובאליפות תוך הפגנת הנהיגה הטובה ביותר שלו מאז עונת האליפות הראשונה ב-2008. בכל האליפויות שלו מאז עידן הטורבו ההיברידי, המילטון היה צריך לנצח רק את בן קבוצתו ואילו העונה הוא ניצח נהג ברמתו בקבוצה אחרת עם יתרונות (וחסרונות) לעומתו ולעומת המכונית והקבוצה שלו. עוד נגיע לכתבת סיכום העונה, אבל תסתכלו לרגע על טבלת התוצאות החל מברצלונה ובמיוחד החל ממונטריאול ותראו איך המילטון הפך את האליפות ובעיקר איך הוציא ביצועים ותוצאות כאשר מכונית המרצדס "בגדה" בו או כשפטל ופרארי היו חזקים מהם. על הדרך המילטון גם העלים את בוטאס כליל.
מרצדס מצידם יכולים לחגוג אליפות ראשונה במאבק אמיתי. נכון שהמכונית שלהם הייתה "קפריזית" יותר, אבל המילטון סבל רק מתקלה טכנית אחת ברגע מכריע (מגן הראש בבאקו) ועל כל מירוץ מפותל שהפסידו, הם החזירו כפליים במירוצים המהירים. אפילו את בעיית השימוש בצמיגים הם הצליחו לפתור חלקית ובכל פעם שסבלו אז המילטון או פרארי הצילו אותם. מרצדס כבר הודיעו שמחלקת התכנון שלהם בראשותו של ג׳יימס אליסון (המתכנן הראשי של פרארי עד עונה שעברה), עומלת קשות על תכנון המכונית לשנה הבאה תוך השארת היתרונות וטיפול בחסרונות. יהיה מרתק לראות את הכיוון שמרצדס ופרארי יקחו אל העונה הבאה. נדיר יחסית לראות שתי מכוניות כה שונות מתמודדות כה בשיוויון לאורך עונה.
ועכשיו לאתגר של פרארי. הוא מתחיל ממארקיונה שצריך לעניות דעתי להראות חוכמה ניהולית אמיתית ולהבין שבתחרות טכנולוגית כזאת, לא הופכים בעונה אחת לאלופים ובוודאי שלא עורפים ראשים כאשר ניסיון חזק, בסופו של יום, לא מצליח. בעניין הזה יש לי ויכוח עם חבר, שטוען שאחרי ארבע שנים של כשלונות רצופים בפרארי, צריך לבצע ניקוי אורוות (סקודריה) טוטאלי ולהחליף את כל ההנהלה. אני חולק עליו, קודם כל לגבי זה שמדובר בארבע שנים. פרארי לא זכתה באליפות מאז 2007, כלומר הכישלון כבר בן עשר שנים. אם נסתכל רק על עידן הטורבו ההיברידי, אזי בסוף 2014 כבר התבצעה הפיכה כללית של הסקודריה ולמעשה אפילו מעליה, כאשר מארקיונה החליף את מונטיזמלו בראשות קונצרן פיאט. יחד עם לוקה הוחלפו רבים בהנהלת הסקודריה ובאופן לא צפוי, גם אלונסו עזב. כלומר, המקסימום שהקבוצה הנוכחית אחראית לו, הוא החל מעונת 2015. גם זה יהיה לא מדוייק מאחר ובשלב מאוחר יחסית בעונה שעברה, התחולל משבר כאשר אותו ג׳יימס אליסון עזב את הקבוצה בעקבות פטירתה של אשתו והרצון שלו להיות באנגליה עם ילדיו. זה הביא למהפך בשורות המחלקה התכנונית ומחלקת המנועים, עד כדי כך שמבחינתי זו קבוצה כמעט חדשה. יתר על כן, מי שזוכר, כתבתי עוד בשנה שעברה שהציפיות שלי מפרארי לשנה הזאת מינימליות לאור הבלאגן הזה ושיידרש נס בכדי שפרארי אפילו יצליחו להשתפר מהעונה הכושלת של 2016. הנס קרה. איך שהוא, הצוות התכנוני ואנשי המנוע, העמידו בבת אחת מכונית שהייתה תחרותית למרצדס ועוד תוך שינוי של התקנון הטכני של המכוניות. בסופו של יום פרארי נפלו על האמינות של המכונית ולא על התכנון שלה או הפיתוח שלה במהלך העונה. זאת ההתפתחות הטבעית של כל קבוצה בהיסטוריה בדרך לאליפות (למעט אולי בראון 2009). קבוצה מתחזקת, מצליחה לקחת נצחון או שניים בעונה ואז מאיימת על אליפות במשך עונה או שתיים ולבסוף זוכה. אם מארקיונה ידחוף עכשיו לעריפת ראשים, זאת תהיה המתנה הגדולה ביותר למרצדס והרס לפרארי. יש נטייה אנושית טבעית, שמוגברת בעיתונות האיטלקית, לחיפוש אשמים, אבל בתחרות טכנולוגית כזאת, הקבוצה צריכה לתמרץ את מתכנניה לקחת סיכון תוך ידיעה שאם לא יצליחו ירצו שימשיכו להסתכן ולא שיעיפו אותם. פטל מיד עם פרישתו ביפן כבר התחיל להגן על הקבוצה. אני מקווה שמארקיונה יבין זאת. תיקון ושיפור נקודות בקבוצה - כן (כמו בתחום הניהול הטקטי של מירוצים). החלפת אנשים כשיש אלטרנטיבה עדיפה - כן, אבל לא עונש של פיטורים על לקיחת סיכונים הכרחיים ואי לקיחת אליפות. כאן גם הקבוצה עומדת בפני האתגר להתרומם מנטלית מהפסד האליפות ולתקוף לנצחונות במירוצים שנותרו, לא רק בשביל הספורט, אלא גם בכדי להוכיח יכולת עמידות במשבר כזה ולהוכיח למארקיונה, שזאת הקבוצה שתביא אליפות.
במרוץ לתואר הקבוצה הרביעית הכי טובה, פורס אינדיה נתנה נוק האוט לכל היתר והראתה גם שליטה על הנהגים כאשר פרז, שהיה מהיר יותר, נאלץ לשבת מאחורי אוקון עד לסוף המירוץ. שליטה שהייתה חסרה להם מאד במהלך העונה, אבל עדיין, הקבוצה מסיימת עונה נוספת מוצלחת מאד וגם מצליחה מירוץ אחר מירוץ לנצח את קבוצת רנו. הולקנברג לא האמין למראה התקלה במנגנון ה DRS, בדיוק כשהגיע לתקוף את מכוניות ההאס, אבל עתידה של רנו בעונה הבאה. ההגנה של גרוז׳אן כנגד ניסיון העקיפה של הולקנברג הייתה צריכה להיענש, לעניות דעתי, שכן היה בה שינוי כיוון כפול ואף ניסיון אלים להוריד את הולקנברג מהמסלול. ייתכן שרנו היו עסוקים בתקלה של הולקנברג מכדי להגיש תלונה או אולי מדובר בקארמה לאחר העקיפה האגרסיבית של הולקנברג על רייקונן בהקפה הראשונה. בכל אופן, ה FIA צריכים לטפל באלימות של נהגי קבוצת ״ערס״. העקיפה של מאגנוסן על מאסה לעומת זאת, הייתה אגרסיבית, אבל לגיטימית ואפילו נדרשת. מאסה נסחף כל פעם לקו רחב מאד בפנייה הראשונה ומאגנוסן הצליח לבסוף לקחת קו הדוק יותר למרות שהיה צמוד ולבלום מאוחר יותר בקו הפנימי. אילולא העיכוב של מכוניות ההאס מאחורי מאסה, ייתכן שהיו אפילו מאיימים על הפורס אינדיה. האס סובלים מאד מביצועים שונים לחלוטין של המכונית בגלל השפעת הטמפרטורה על הצמיגים אצלם.
מאסה שרד את המגע עם מאגנוסן בכדי להאבק עם אלונסו על המקום העשירי והאחרון עם ניקוד. שניהם היו כה עסוקים במאבק עד שעיכבו למדי את ורשטאפן בהקפות האחרונות בעת שלהמילטון החלה בעיה במכונית. סטרול לעומת זאת פרש עם תקר בפניות האס, שכמעט והכניס אותו באחת ממכוניות הרדבול. בכל אופן, הונדה לא הצליחה לשמור על כבודה במסלול הביתי. המקלארן של אלונסו הייתה מהירה מהויליאמס הפגועה של מאסה, אבל בכל יציאה מפניית ספון לישורת האחורית, אלונסו נאלץ בוודאי לקלל, כשראה את הוויליאמס נמלטת קדימה.
על טורו רוסו וסאובר אין הרבה מה לכתוב. סאיינז התרסק כבר בתחילת המירוץ ומהמירוץ הבר יהיה ברנו ואילו פייר גסלי נתן מירוץ סולידי עד שניסיון עקיפה שלו הסתיים בצמיג פגוע והחלפת צמיגים נוספת. מבחינה זו, וחרף מזג האוויר החמים, הציפייה שלי לשתי החלפות צמיגים הייתה מוטעית. הצמיגים החדשים הרחבים החזיקו מעמד יפה. עם זאת ייאמר שהקצב הכללי במירוץ היה איטי מהצפוי והנהגים לא התקרבו כלל לשיא המסלול.
עם ארבעה מירוצים שנותרו ויתרון של 59 נקודות להמילטון על פטל מול 25 נקודות מקסימליות לנצחון, האליפות היא של לואיס ומרצדס. היתרון כה גדול עד שלואיס אפילו לא צריך כבר לנהוג בזהירות. הוא יכול לקחת סיכונים מסויימים. מצד שני, פרארי חייבים לסיים את העונה עם משהו שימתיק את הטעם החמוץ של הפספוס. רב המסלולים נוטים במאפיינים לטובת מרצדס (שמצדם פתרו את משבר הביצועים שתקף אותם) כך שנותר רק לקוות למאבקים מעניינים על הניצחונות.
