איזה צבעוני זה רסלינג, נכון? לפחות זה היה ככה בשנות ה-90. הלוגו של רסלמניה היה מוזהב, ברט הארט לבש ורוד, כל שאר המתאבקים פחות או יותר צבעו את פניהם בכל צבעי הקשת. כך שכשהיינו ילדים וראינו אדם מבוגר נכנס לזירה ללא מוסיקה בעודו לבוש בתחתונים כחולים או אדומים, משהו נראה מוזר. אבל לפעמים דווקא בצבעוניות אפילפטית שכזאת, החיוור מתבלט. במיוחד אם עמוק בפנים הוא אדם, איך נגיד, מורכב.
כן כן, בוב בקלונד, ״המשוגע״, היה משוגע גם בלי מרכאות. כשילד ביקש ממנו פעם חתימה, הוא הסכים לתת לו אותה רק אם ישמע מפיו את שמותיהם של כל נשיאי ארה״ב. כשחבריו היו מנסים לישון אחרי עוד מופע, הוא היה נשאר ער כל הלילה ורץ במעלה המדרגות של המלון. וכשהוא חזר ב-1992, הוא עדיין חשב שסגנון ההיאבקות המשמים והאיטי שהפך אותו לכוכב ענק בשנות ה-80 המוקדמות, הוא זה שיעבוד גם הפעם. רגע, מה? כוכב ענק? שנות ה-80?
אז הנה לכם עוד כן כן. אנחנו ילדי הניינטיז הכרנו את בוב בקלונד המאוחר. בוב בקלונד המקורי היה השם הכי גדול ב-WWF של תחילת האייטיז. בתקופה בה הרוב המכריע של הקהל חשב שהוא רואה היאבקות ״אמיתית״, בקלונד, בעל העבר כמתאבק מכללות, נחשב למתאבק טוב ״באמת״. הוא שחזר בזירה את המהלכים מאליפות ה-NCAA, הוא נתפס כנציג הספורט הלגיטימי וההוגן אל מול רשעים, נוכלים ורמאים, והוא פשוט היה בחור טוב. וזה הספיק. לכמה זמן אתם שואלים? ל-2,135 יום כאלוף העולם, עד היום הקדנציה השנייה הכי ארוכה בתולדות הארגון.
אבל תחילת האייטיז הוחלפה באמצע האייטיז. והקהל שאהב היאבקות ״לגיטימית״ הוחלף בילדים שרוצים גיבור גדול מהחיים. ובקלונד הוחלף באחד האלק הוגן. אגב, בקלונד לא הסכים להפסיד להוגן ישירות כי הוגן לא היה מתאבק ״אמיתי״, אז בתווך כיהן האיירון שיק כאלוף מעבר למשך חודש. כך או כך, בקלונד נעלם. למשך 8 שנים. בקושי התאבק, בקושי התעניין, התרחק מהענף שפעם נראה לו המשך טבעי להיאבקות המכללות שכל כך אהב, והפך לקרקס נודד עם ליצנים וקברנים.
ופתאום, יום אחד ב-1992, הטלפון צלצל (הרשו לנו להניח שזה היה טלפון חוגה). ופתאום בקלונד חזר. ובעצמו נראה מתאים לתקופה בערך כמו טלפון חוגה. עד היום לא ברור מה וינס מקמהון ניסה לעשות עם אותו גיבור בצבע לבן ובאופי אפור, אבל הקהל לא קנה את זה, ומקמהון גם לא כל כך השקיע בזה. כאמור, אפילו מוסיקת כניסה לא הייתה לו, שלא לדבר על התחתונים הלא מחמיאים. אז בקלונד התאבק לו מדי פעם, לעתים ניצח, לרוב הפסיד, תמיד ברקע. מאחורי הקלעים, אגב, הוא לא שינה את דעתו האקסצנטרית על המוצר, וגם לא את הדחף שלו לבטא אותה. "הגימיק ההוא מגוחך", הוא אמר. "המתאבק ההוא גמלוני", הוא קבל. "זו לא היאבקות אמיתית", הוא הציק. זה לקח קצת זמן, אבל בסוף למקמהון ירד האסימון: האיש הזה מעצבן פה את כולם. אז בואו ניתן לו לעצבן גם את הקהל.
האלוף באותה תקופה, למורת רוחו של בקלונד, היה ההוא שלבש ורוד. ברט הארט היה נציג הדור החדש, זה שבא אחרי הוגן – הוא היה צעיר, נאה, עם שיער ארוך ושובל ארוך של מעריצים, ובעיקר מעריצות. הקרב בינו לבין בקלונד מוסגר כ״ישן נגד חדש״. מעין העברת לפיד, שלא כל כך היה ברור מה הצורך בה. כמו את כל הקאמבק של בקלונד עד אותה נקודה, גם את קו העלילה הזה הקהל לא ממש הבין. מה גם שבקלונד עדיין נחשב ל״פייס״, בחור טוב. הארט, כצפוי, ניצח. ובא ללחוץ לבקלונד את היד. ואז הבמאי צעק ״אקשן״.
בקלונד תקף את הארט, במה שנראה כהתקף אמוק, ונעל אותו בלפיתה. ולא שחרר. הוא נעל ושאג ורעד, וכל זה כשעל פניו חיוך מטורף. שופטים ומנהלים נכנסו לזירה, ולאחר דקות ארוכות, הצליחו לשחרר את הנעילה. בעיניים של בקלונד נראה שיגעון, בעיניים של הארט - כאב. בעיניים של וינס מקמהון - דולרים.
בן לילה הפך בקלונד לרשע הכי יעיל בארגון. התגובות אליו נעו בין פחד לשנאה לגועל. כל מה שאתם צריכים כדי שהקהל שלכם ירצה לראות את הגיבור מנצח אותו. חשוב מכך – כל מה שאתם צריכים כדי שהקהל שלכם יקנה כרטיס כדי לראות את זה. הקרב החוזר בין השניים נקבע לסדרת ההישרדות, ובהומאז׳ לקרב בו הפסיד בקלונד את התואר לאיירון שיק, נקבע כי לצדו של כל אחד מהמתאבקים יהיה מלווה עם מגבת, אותה יוכל לזרוק ולסיים את הקרב אם הסבל והכאב יהיו עזים מדי. בצדו של ברט היה גיסו, הבריטיש בולדוג. בצדו של בקלונד היה אואן, אחיו הצעיר והנבזי של ברט. ואם צפיתם בקרב, אני יכול לראות את החיוך שלכם עד לכאן. ואם לא, חפשו אותו, צפו בו ורק אז תחזרו. אני אחכה, ואתם תודו לי.
לאלה מכם שאתרע מזלם ואין להם 35 דקות לצפות בטרגדיה יוונית מודרנית מושלמת, נספר שאואן רקם תכנית שטנית וגאונית. בשלב מוקדם בקרב הוא דאג לנטרל את בריטיש בולדוג שאיבד הכרה. אז כשבקלונד נעל את הארט, לא היה מי שיזרוק את המגבת. לכאורה. הוריהם של ברט ואואן ישבו לצד הזירה. אואן התחנן בפניהם שיצילו את אחיו. שהיו ביניהם מחלוקות, אבל הוא לא יכול לראות אותו סובל ככה. כשאבא סטו לא התרגש, אואן פנה לאמא הלן. הוא התחיל לבכות, היא התחילה לבכות, היא זרקה את המגבת, ובגיל 45, בוב בקלונד המשוגע זכה באליפות.
השדרים השוו אותו לבן גילו ג׳ורג׳ פורמן, שזכה באליפות העולם באגרוף כמה ימים קודם לכן. בראיון מאחורי הקלעים הוא דיבר על עידן חדש, על חזרה ליסודות. הוא גם ביקש מהמראיין לקרוא לו ״מר בקלונד״ מעתה והלאה, כי הגיע הזמן שהצעירים החצופים מדור ה-X יתחילו לתת כבוד למבוגרים. וזה יתחיל ממנו. אבל משהו היה קצת מוזר בלתת לבחור חיוור בן 45 שמתאבק כמו באולימפיאדה לזכות באליפות, כשנראה שכל מה שה-WWF מנסה לעשות זה להיראות יותר קרקסי, יותר צעיר ויותר אטרקטיבי. 3 ימים מאוחר יותר הכול נראה פתאום הרבה יותר הגיוני.
כמו האיירון שיק ב-1984, גם בקלונד ב-1994 היה רק אלוף מעבר. דרך להעביר את השרביט מכוכב דועך לכוכב בעלייה. קווין נאש, ״דיזל״ בשבילכם, הביס את בקלונד בתוך 8 שניות והפך לאלוף החדש. הקאמבק של בקלונד, שנבנה במשך חודשים והגיע לשיאו בקרב של 35 דקות, נקטע כלא היה לאחר 8 שניות בלבד. בקלונד הרשע המטורף עוד המשיך להתאבק בארגון, ואף הפסיד קרב חוזר להארט, אבל שב אל הרקע החיוור ממנו בא, הפעם עם גוון מעט צבעוני יותר של שיגעון.
3 ימים, 8 שניות. מרגיש שיש איזה פער בין כמה מהר וקצר הסתיים פרק ״בוב בקלונד האלוף״ של ה-WWF לבין כמה הוא זכור. אבל אולי זו הגאונות שבעלילה המשונה הזאת. אולי כשהקרקס כל כך צבעוני וכל כך מוגזם, החיוור לא מתבלט רק בזמן אמת – אלא גם 30 שנים מאוחר יותר.
