(האתר הרשמי של WWE) (צילום: ספורט 5)
(האתר הרשמי של WWE) | צילום: ספורט 5

יש כמה מילים שבהן אנשים בוחרים להשתמש כשהם מתארים את עולם ההיאבקות המקצוענית. הקצת יותר מבינים אומרים "מבוים", הקצת פחות אומרים "מזויף". המפרגנים קוראים לזה "שואו", אבל אולי המילה המדויקת ביותר היא "קרקס". כי מהו קרקס? מופע נודד מעיר לעיר של דמויות ואנשים שהם על-טבעיים ועל-מציאותיים, אשר מופיעים במטרה מוצהרת ובלעדית של בידור הקהל, באופן שנקבע מראש ושעליו הם התאמנו תוך השקעת זמן רב ומאמץ רב. זה הקרקס. ובמידה רבה, זו גם ההיאבקות. אז מה יותר טבעי מלקחת את הקרקס שנקרא WWF ולהכניס לתוכו ליצן?

ליצן גורם לך לצחוק. זו הדמות שמפתיעה אותך בכל פעם מחדש עם טריק חדש או צעצוע מקורי. הוא לועג לרעים, חבר של הטובים, גורם לך לשמוח וליהנות מכל רגע בקרבתו. מי שבכל זאת מנסה להאניש את הליצן רואה אדם נחמד עם לב רחב שאוהב ילדים. נסו גם אתם, עצמו את העיניים וראו בעיני רוחכם את דמות הליצן, עם האיפור הלבן, האף האדום, השיער הירוק והחיוך.

עכשיו תתמקדו בחיוך.

עכשיו תהפכו את החיוך הזה.

ועכשיו תגידו לי שזו לא הדמות הכי קריפית ומפחידה שראיתם.

ההשראה לדמותו של דוינק התבססה על כמה וכמה אייקונים ליצניים בתרבות האמריקאית. חמש שנים לפני הופעתו של דוינק, הסרט "ליצנים רצחניים מהחלל החיצון" כבש את ארה"ב בסערה. על העלילה לא נרחיב, כי הכותרת די מסגירה. תוסיפו לכך את רב המכר "זה" של סטיבן קינג, שהפך למיני-סדרה מצליחה לא פחות, ותקבלו דור שלם של ילדים שהלכו לישון עם האור דלוק, מחשש שהליצן הרשע יגיע.

כך שבתעשייה שרק מחפשת דמויות פשוטות ומובנות מאליהן, בעלות יכולת אפקטיבית להשפיע על רגשות הילדים, דמות של ליצן רשע הייתה רק עניין של זמן. הפלומבה הסופית הגיעה כאשר אחד המתאבקים ב-WWF ראה את חברו יושב בפינה. סיגריה רפויה מתדלדלת מפיו, שיערו מדובלל ומקריח וכרס מרשימה משתפלת מחוץ למכנסיו. "אתה יודע כמו מי אתה נראה?" הוא אמר לו. "אתה נראה כמו קראסטי הליצן ממשפחת סימפסון". זמן קצר מאוחר יותר, אותו חבר הפך לדוינק.

שמו האמיתי היה מאט אוזבורן. הוא היה מתאבק מוערך למדי, בעל ותק של 15 שנים בתעשייה. אוזבורן בנה לעצמו שם בלא מעט ארגונים בארה"ב, כולל ה-WCCW של האחים ואן אריק. באמצע שנות ה-80 אף הייתה לו קדנציה ב-WWF שכללה השתתפות ברסלמניה הראשונה, אבל חותם אמיתי הוא לא הצליח להשאיר. כשבאו אליו בפעם הראשונה עם הרעיון להיות הליצן של ה-WWF, הוא הסתייג. "אני מתאבק רציני" הוא אמר. "לא ליצן". התשובה היא זו ששכנעה אותו: "נכון מאוד. והדמות שלך תהיה של מתאבק רציני, שבמקרה הוא גם ליצן".

וזה בדיוק היה סוד הקסם של דוינק בתחילת דרכו. הוא יצא לזירה עם פנים רציניות, כשברקע מתנגנת מוסיקת אימה מצמררת. הוא גרם למבוגרים לפחד, והוא גרם לילדים לבכות. כשהוא נכנס לזירה, לא היה שום דבר ליצני בסגנון ההיאבקות שלו. הוא התבסס על מהלכים טכניים של היאבקות יוונית-רומית, הוא עיקם את גפיו של היריבים והוא גרם לזה להיראות אמיתי. ידעת שאתה רואה הצגה מבוימת, אבל לרגע אחד של חוסר תשומת לב היית חושב שאתה באמת צופה בליצן סדיסט שנהנה להכאיב לאנשים.

זה אולי הזמן לספר שגם אוזבורן נודע כאדם די אכזרי מאחורי הקלעים. הוא היה לוקח את הקרב המבוים צעד אחד רחוק מדי, ומכאיב ליריביו "על אמת". בסיומם של מופעים, הוא היה נקלע לא אחת לקטטות, וכשהוא לא אהב מישהו, הוא דאג שהוא יידע מזה. והרי אגדות ההיאבקות הגדולות ביותר, מהאלק הוגן דרך שון מייקלס ועד דה רוק, תמיד אומרים את אותו הדבר: דמות היאבקות מוצלחת היא כזאת שמקצינה את האישיות שלך במציאות. כך שאם הדמות שלך היא של ליצן סדיסט, לא יזיק לך להיות סדיסט במציאות.

אפשר לומר שהייתה כאן התאמה מושלמת בין התזמון של הופעת הדמות, האדם ששיחק אותה והסיפורים שכתבו לו. קו העלילה הראשון של דוינק כלל סכסוך מתוקשר עם "קראש", מתאבק בעל גוף של אל יווני, שיער בלונדיני שופע ושובל של לסתות שמוטות שליווה אותו לכל מקום אליו הלך. לאחר שורה של תקיפות הדדיות, נקבע בין השניים קרב לרסלמניה 9. סיומו הבלתי נשכח של הקרב כלל הופעה של דוינק נוסף, שהתחבא מתחת לזירה (אתם קולטים שסטיב קירן, ששיחק את הדוינק הנוסף, נאלץ להתחבא מתחת לזירה במשך 5 שעות וחצי – מלפני כניסת הקהל ועד שהיציעים התרוקנו?) כך או כך, נראה היה שהקריירה של דוינק עמדה לנסוק, כי מה כבר יכול היה להשתבש?

האויב של הטוב הוא הטוב מאוד, והאויב של הרשע המצליח הוא הרשע המצליח מאוד. הדמות של דוינק הייתה כל כך כובשת, כל כך אחרת וכל כך מקורית, שהצופים לא באמת הצליחו לשרוק לו בוז. הוא הערים על יריביו, הוא תמיד היה צעד אחד מלפניהם, לפעמים אשכרה נראה שהוא פשוט מכפיל את עצמו. אז הצופים אהבו את מה שהם ראו, והם הריעו לו. ובעולם ההיאבקות, כשכל כרטיס שאתה מוכר מבוסס על הרצון לראות את "הטובים" מנצחים את "הרעים", אתה לא יכול להרשות לעצמך את התחום האפור הזה. או יותר נכון, לא יכולת להרשות אותו לעצמך ב-1993.

למרבה האירוניה, יכול להיות שב-2022 דמות של ליצן רשע, טריגר לביעותי לילה מהילדות, הייתה עובדת. אקצנטרית מספיק כדי להתאים ל-WWE, נשענת על בסיס פסיכולוגי איתן מספיק כדי להיות אפקטיבית גם עבור קהל בוגר יותר. אבל אי אז בימים, כשכולנו הרענו לאינדיאנים, חייזרים ואיך שלא תקראו לגימיק של הבושוואקרס, היית יכול להיות או "טוב" או "רע". אין אמצע. ולדוינק הריעו. אז הפכו אותו ל"טוב". וזו הייתה תחילת הסוף.

כפי שאמרנו, אוזבורן היה אדם לא סימפטי, כיאה למי שמשחק ליצן לא סימפטי. כך שכשהוטלה בפניו המשימה לשחק ליצן חביב ונוח על הבריות, הסיכויים להצלחה היו די נמוכים. אבל לעולם לא נדע אם הם היו נמוכים מדי. אולי בשל התסכול מפניית הפרסה שלקחה הדמות, אולי כי הוא לא באמת היה בנוי ללחץ של דמות ראשית בארגון ענק, אולי סתם כי זה היה עניין של זמן – אוזבורן פוטר זמן קצר לאחר מכן עקב שימוש חוזר בסמים. אם היה חסר לכם נדבך פיקנטי גם לחלק הזה בסיפורנו, האיש היה בטוח שסיבת פיטוריו הסופית הייתה שבם בם ביגלו (!) הלשין לבוסים על כך שאוזבורן עישן מריחואנה במסדרון.

כך או כך, למזלם של אנשי ה-WWF, קל מאוד להחליף אדם שמשחק דמות של ליצן, מתחת לכל הלבוש המוגזם והאיפור הכבד. לרוע מזלם, לא קל להחליף את האדם ששיחק את הליצן *הזה*. מתאבק בשם ריי אפולו, שבמציאות היה חבר של ביגלו (אולי יש משהו בטענותיו של אוזבורן?), קיבל את התפקיד, אבל לקח אותו לכיוון אחר, באופן די לגיטימי. אמרו לו לשחק ליצן טוב, אז הוא היה ליצן טוב. הוא השקיע מחשבה בטריק הבא שהוא יבצע על "הרעים", ולא בתרגיל המעניין הבא שהוא יבצע בזירה. מדמות מסתורית שמפתיעה אותך בכל פעם מחדש, בזירה ומחוצה לה, נשאר רק צל שטוח של...ובכן, סתם ליצן. וכדי לראות סתם ליצן, עדיף כבר ללכת לקרקס האמיתי.

כצפוי, מאותה נקודה מעמדה של הדמות דוינק הלך ודעך. בניסיונות להציל את הפופולאריות שלו, שידכו לו גמד בשם דינק, ניסו לשחזר את תעתוע הליצן הכפול ושמו אותו בשורה של קרבות קרקסיים. אבל זו כבר הייתה שירתו של הברבור עשוי הבלונים. גם לקהל בעל ציפיות נמוכות כמו זה שליווה את ה-WWF בשנות ה-90, התחיל להימאס מהדמות החד-גונית ומעט אינפנטילית הזאת. בהתאם, דוינק החל להופיע פחות ופחות בתכני הארגון, וכשהוא הופיע, זה היה בעיקר כדי להפסיד ולקדם כוכבים עולים, כמו שהוא עצמו היה, ולא כזה מזמן. בספטמבר 1995 דמות הליצן הוסרה סופית, ולמעט הופעות ספוראדיות פה ושם, שנמשכות עד היום, הפך דוינק רשמית לנחלת העבר.

ומאט אוזבורן? גם עבורו החלה דרך ארוכה למטה. הקריירה שלו מעולם לא התאוששה מאותם פיטורים, וגם חייו האישיים התפרקו בדרך למוות ממנת יתר ב-2013, בגיל 55. כך שבאופן כמעט בלתי נמנע, מאט אוזבורן הוא אותו הליצן שדמיינתם לפני כמה דקות, כשהתחלתם לקרוא את הטור. הוא הגיע לקרקס עם חיוך רחב ומטרות טובות. הוא סיים את דרכו בדעיכה איטית ועם פרצוף עצוב. ואולי זו עוד תזכורת לכך שעולם ההיאבקות מציג אמנם שואו מרשים ועתיר גיבורים, אבל מאחורי הגיבורים האלה עומדים בני אדם. וכשהמסך יורד, לרוב יורד גם החיוך שלהם.