יש מעט קווים משותפים בין חובבי היאבקות לבין...ובכן, אנשים נורמלים. אנחנו, מעריצי המפלצות, חובבי המשחק המוגזם, מקליטי הרסלמניות, מודעים לסטייה, וחיים איתה בשלום. אתם, שמביטים בנו מהצד, לעולם לא תבינו עד הסוף ולעד תיכשלו בניסיונות להסתיר את הבוז.
עד שמגיע הרויאל ראמבל. איכשהו, הקרב המוזר הזה חוצה לאומים, מינים וגילאים, ביולוגיים ונפשיים כאחד. אותו יום קסום בינואר הוא יום חג עבור כל מי שקשור לעולם ההיאבקות, אבל מעורר גם את הסקרנות של כל השאר. יותר מזה – הוא אחד מאותם מושגים נדירים שחצו את הקו לעולם "האמיתי". הרי אף תיאור של אנדרלמוסיה מרובת משתתפים אינו שלם ללא האחד שיגיד "איזה בלאגן. זה נראה כמו רויאל ראמבל או משהו".
יש לא מעט הסברים להילה המיוחדת שיש סביב הקרב הביזארי הזה, שדוחף 30 מתאבקים לזירה אחת, ושבו המטרה היא לא לרתק את היריב, כמו בכל שאר הקרבות, אלא בלזרוק אותו מעל החבל העליון, עד שנותר מנצח אחד (או שניים, אבל עוד נגיע לראמבל ההוא).
הוויזואליה הייחודית ובה כמות חריגה של מתאבקים מצטופפים לפריים אחד, אלמנט ההפתעה של "מי הבא בתור?" וגם עצם הרעיון של מתחרה אחד שמנצח 29 אחרים. איך שלא תסתכלו על זה, הראמבל הוא הברקה. ולהברקה הזו אחראי איש בשם פאט פאטרסון, הידוע גם בכינויו "זה שאמר לווינס מקמהון שזה דווקא כן יצליח". וינס מקמהון לא אהב את הרעיון. האב הקדמון של הרויאל ראמבל, הבאטל רויאל, כלל מספר מסוים של מתאבקים, לרוב 20, שנכנסים לזירה באותו זמן ומתחילים לזרוק אחד את השני החוצה. עצם הרעיון שבו המתאבקים ייכנסו אחד אחרי השני הבהיל את הגאון המטורף שהפך את ה-WWE לאימפריה.
הוא חשב שזה יהיה ארוך מדי וקשה לעיכול ע"י הצופה הצעיר וחסר סבלנות (אנחנו מדברים על סוף האייטיז, כן? לאנשים הייתה סבלנות לפקמן) אבל כשהוא ופאטרסון ישבו עם מפיקי NBC לסיעור מוחין לקראת ספיישל ההיאבקות של הרשת, הם הגיעו למבוי סתום. אז הסתובב מקמהון ליד ימינו ואמר: "יודע מה? ספר להם על הרעיון הטיפשי הזה שלך". הרעיון הטיפשי הזה ציין ביום ראשון האחרון 30 שנה כאחד מאירועי הדגל של ההיאבקות המקצוענית.
בין אם זה הראמבל שהעמיד במרכז הבמה את יוקוזונה העצום, היום בו שון מייקלס נכנס כראשון בדרך לזכייה היסטורית או הסיום הדרמטי שבו ברט הארט ולקס לוגר נחתו ביחד מחוץ לזירה, כמה מהרגעים הזכורים ביותר בעולם ההיאבקות הגיעו מהרויאל ראמבל. כך שקצת מפתיע להביט היום על אותו ראמבל ראשון, ב-1988.
הוא כלל 20 מתאבקים בלבד, נמשך קצת יותר מחצי שעה, ומי שזכה בו לא היה איזה האלק הוגן או אנדרה הענק, אלא "הקסו" ג'ים דאגן, דמות לעכברים בלבד. אבל את NBC זה לא עניין, כי בבוקר למחרת טבלאות הרייטינג הביאו את הבשורה: זה עובד.
שנה לאחר מכן, מקמהון כבר לקח את האירוע לפורמט ה-PPV המתפתח. הקרב גדל ל-30 מתאבקים והתארך ל-64 דקות. גם הפעם הזוכה לא היה כוכב-על, אלא ביג ג'ון סטאד, שכעבור חצי שנה בכלל עזב את הארגון, אבל כמו בשנה החולפת, זה לא שינה, כי הצופים אכלו את הראמבל עם כפית. ב-1990 וב-1991 זה כבר היה הוגן שעמד אחרון, הקרבות שלפני הראמבל עצמו הפכו לקרבות בפרופיל גבוה, ונראה היה שהגיע הזמן לעשות צעד אחד קדימה. ואז הגיע ריק פלייר.
כשפלייר זכה ב-1992, הוא קבע שני תקדימים – לאחר ארבעה ראמבלים בהם הפורמט המוכר והבטוח כלל מפלצת סטרואידים שנכנסת לקראת סוף הקרב, מדיחה את כולם וזוכה לתהילת עולם, הקודקודים הלכו לכיוון אחר. פלייר התבסס פחות על גודל, ויותר על סיבולת. כרמז מטרים למהפכה שעומד לעבור הארגון, פלייר בעל המראה האנושי יחסית התאבק במשך שעה בדרך לזכייה בראמבל. זאת ועוד, לראשונה הראמבל נשא עמו פרס נוסף מעבר לכבוד שבזכייה עצמה – הראמבל של 1992 היה על אליפות העולם, ולמעשה שינה את טיבו של האירוע לעד.
מכיוון שצעד אחורה בחשיבות של האירוע לא בא בחשבון, עלה הצורך למצוא נוסחה חדשה שתחזיר את אותו עניין ומתח לראמבל. התקבלה ההחלטה, שמחזיקה עד עצם היום הזה, לפיה הזוכה בראמבל יקבל קרב אליפות ברסלמניה.
1993 לעד תיזכר כשנה שבה הראמבל הפך לאירוע ההכתרה של הכוכב הגדול הבא. יוקוזונה, שון מייקלס, סטון קולד סטיב אוסטין, ברוק לסנר ועוד ועוד. קשה למצוא אגדת היאבקות בשני העשורים האחרונים שלא התחילה את תור הזהב שלה בזכייה ברויאל ראמבל.
ב-30 השנים האחרונות הרויאל ראמבל עבר אבולוציה של ניסוי וטעיה בדרך לאירוע המהודק והמוצלח שאנחנו רואים היום. הנוסחה פשוטה – תתחילו מקרבות "רגילים" שיכניסו את הקהל לעניינים. קרב אליפות פה, קרב בפרופיל גבוה שם, ותחממו את הזירה בדרך לדבר האמיתי. אז, קחו 30 מתאבקים בתמהיל המוכר – כמות נאה של מתאבקים מוכחים, קורטוב של כוכבים עולים ועוד מתקאמבק או שניים כדי לגרות גם את בלוטות הנוסטלגיה.
אם עושים את זה נכון, מצליחים להשאיר עשרות מיליונים של צופים במתח שיא עד לרגע הקטרזיס הגדול שבו כוכב נולד והדרך לרסלמניה מתחילה ביריית פתיחה ססגונית. אנחנו חובבי ההיאבקות, ואנחנו אולי לא הכי נורמליים בעולם, אבל ממש כיף לנו. עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך ללכת למצוא קלטת ריקה. עוד מעט רסלמניה.
