אני חובב ספורט מושבע. אחת מיני מגרעות רבות שבהן ניחנתי, מה לעשות. בשנים האחרונות אני גר בטייוואן וכל ביקור של ספורטאי ישראלי זוטר מעביר את הבית לכוננות, כאילו מי ישמע האפיפיור מגיע. לא משנה אם זה דודי סלע בטורניר זניח בגאושונג או ציפי אובזילר בגמר היסטורי בגאונזו, קל מאוד להיות פטריוט כשאתה גר בקצה השני של העולם. כך קרה שמצאתי את עצמי אורז את האישה+2 תינוקות ועולה לטאיפה, שם נפתחה בקול תרועה אולימפיאדת החרשים. כן, יש דבר כזה, גם אני הייתי מופתע.
אחרי שאת הדרך העברתי בניסיונות ללמד את הילדה לשיר "אל-אל ישראל" בשפת הסימנים, הגענו למלון בטאיפה ומהרגע הראשון משהו לא הסתדר. בדיקה ביטחונית בחניון? ממתי יש בדיקות כאלה בטייוואן. אני די בטוח שאני לא עומד בכניסה לאיזה קניון בארץ. לא טעיתי. ברגע שהשוטר שומע מאישתי שאני ישראלי הבדיקה הסתיימה: "כנס חביבי" (בתרגום חופשי מסינית. אני די בטוח שלזה הוא התכוון). אכן כן, המשלחת הישראלית מתארחת באותו מלון. תענוג.
חרשים לא מצטלמים טוב
בקבלה אני פוגש את אדוארד קצמן (ניווט - ארבע אולימפיאדות ברזומה) ואת ראש המשלחת נסים קקון. הם נראים די שמחים לגלות שמישהו בא במיוחד לראות אותם, הרי בישראל לא ממש יודעים שהם פה. את מי זה מעניין בכלל, כמה חרשים שנוסעים לאולימפיאדה זניחה במדינת עולם שלישי? אפילו הנכות שיש להם לא מצטלמת טוב. בכל זאת, זה לא שהם יושבים על כיסא גלגלים. אחד החסרונות כשאתה ספורטאי חירש זה שבעיתון אתה נראה נורמלי לחלוטין.
אישית, הנתון הבא הרתיח (למרות שלא באמת הפתיע): מתוך 92 מדינות ששלחו ספורטאים לתחרויות, נחשו מי המדינה היחידה שלא הצליחה לגייס מספיק כסף בכדי לשלוח אותם על חשבונה. ניחשתם נכון, זוהי ארץ הקודש. אור לגויים. בושה וכלימה.
אולם הכדורסל של טאיפה. נבחרות טייוואן וארה"ב יורדות מהפרקט, המארחים נראים כאילו דרס אותם משהו. חרשים או לא, אתה לוקח חמישה כושים, נותן להם כדור ושם מולם חמישה אגרולים - זה נגמר בטבח. אין מה לעשות.
עוברים למנה העיקרית - ישראל נגד טורקיה. כשאני מזהה על הספסל של נבחרת ישראל את רובי בלינקו המלך מחלק הוראות, אני מבין שמשעמם לא הולך להיות פה. כמה אפשר להלל את בלינקו, תשאלו? אני אענה לכם - כמה שיותר. מדובר באדם שהחליט לוותר על קריירת אימון בליגת העל אחרי שנתיים טובות מאוד ברמת גן (סיירת בלינקו הזכורה לטוב) ואשקלון (יורדת בטוחה בלעדיו) עבור אימון בפרוייקט האקדמיה החדש, החלטה שבפירוש גרמה לו לוותר על הכנסה גבוהה יותר. בלינקו, שרק נכנס לתפקיד החדש, החליט לא לנטוש את חניכיו והגיע איתם לטאיפה, החלטה נוספת ש-99% ממנה בא מהלב ואת האחוז הנוסף נזקוף כנראה לבטן הגדולה שלו, כי אין סיכוי שהראש יתן עצה כזאת.
רבע גמר יהיה הישג
בלינקו הוביל את הנבחרת הזאת כבר בשתי אליפויות, עולם ואירופה, רצה לסיים עם טעם טוב ולכן הגיע לפה. לא בטוח שיורם חרוש אהב את ההחלטה, אבל אם זה האיש שהולך לחנך את דור כדורסלני העתיד שלנו, לא הייתי מצפה שינהג אחרת. מיותר לציין שהוא גם איש הכדורסל הבכיר ביותר שהגיע לאולימפיאדה הזאת? טוב, די עם בלינקו, היה גם משחק.
הטורקים עוד היוו יריב שקול ברבע הראשון, אלא שאז הנבחרת פשוט העבירה הילוך. שלומי ועקנין, יניב סמדובסקי ומעל כולם אלעד ראטה בן ה-36 הובילו את הנבחרת לניצחון גדול ראשון בטורניר. "יהיה קשה ללכת עד הסוף", הודה בלינקו. "רבע גמר יהיה הישג וכל מה שמעבר זה כבר בונוס, יש מולנו נבחרות שמתאמנות באופן סדיר, שלא לדבר על 8-10 הנבחרות הטובות בעולם שגם מקבלות שכר מהמדינות שלהן. מקום חמישי ושמיני באליפויות עולם ואירופה לא הספיקו לחניכים שלי כדי שיקבלו משהו דומה". שוב אני חושב לעצמי: מה היה קורה אם ערימת הגרוטאות שהפסידה בשבת ללטביה הייתה מתבקשת לוותר על כל הבונוסים שהיא צברה בקמפיין הזה? אתם מוזמנים להסיק מסקנות בעצמכם.
נגמר המשחק. מה עושים עכשיו? הילדה כבר באטרף של אל-אל ישראל, לאן ניקח אותה? לא תאמינו, אבל למשלחת הצטרפו בסופו של דבר חמישה אוהדים שרופים, מצוידים בדגלים והמון אהבה. ביניהם תום קורן (26, כוכב יאיר) אלון דהן (25, רמת ישי) ועידו קשנובסקי (22, כפר סבא). השלושה עשו את כל הדרך הארוכה מישראל רק בשביל לעודד ולתמוך. "החרשים בארץ הם משפחה אחת גדולה", עונה לי עידו על השאלה איך הם הכירו. "בוא איתנו, אנחנו הולכים לעודד את אבי בוקלר, אלוף העולם בקראטה. לא דבר של מה בכך בענף שנשלט ביד רמה על ידי היפנים גם בעולם החרשים". ברור שאני הולך. אולי גם תצא מזה מדליה ואז בכלל יהיה קרנבל, ניתן לילדה לשיר את התקוה, שתלמד מאיפה אבא שלה בא.
הכפיל של זאבי
בדרך למונית הילדה כבר עושה קולות של שטיח, מתה לישון. אני מסרב לקלוט שהקטנה פשוט נביאה, מוריד אותה במלון וממשיך לאולם רק כדי לראות את אבי מאבד יתרון מבטיח 9 שניות לסיום ועל הדרך גם נפצע בברך (מישהו אמר זאבי?). האמת? חבל, דווקא היה נראה כאילו היריב קטן עליו. איזה פספוס. כולם במשלחת יודעים שהלכה האופציה למדליה, בין הבודדות שיש לנו כאן. אבי יורד מאוכזב. "הוא ספורטאי ענק", אומר מנהל המשלחת.
את המשלחת משלימה חבורת כדורעף החופים. איגור גוגון, ולדימיר שצבונייב, טטייאנה לברוב, ג'ינה מטביינקו, אילנה ריינליב וגיינה גרינשטיין. אין לי מושג איך הם משחקים, אבל ארבע האחרונות סובבו כל כל הרבה ראשים במהלך היום, כולל את זה של עבדכם הנאמן, שכבר התחלתי לחשוב שאופציית הגרוש+2 היא לא כזו נוראית... אחרון חביב הוא גוטמן שמואל, בן 63, שחקן הבאולינג החרש הטוב בישראל.
בסיכומה של חוויה נהניתי, התרגשתי, כמעט הזלתי דמעה (+2 אמרתי כבר?...), אבל מעל הכל הייתי גאה: כבר הרבה זמן לא יצא לי ללכת זקוף ראש עם דגל ישראל ביד. תודה חברים, אל-אל ישראל.
נ.ב: תודה מיוחדת מגיעה למשה איבגי - יועץ התקשורת, לגזבר המשלחת איתן לבקוביץ וליעקוב איבגי וחיים בן נעים - שני האוהדים הנוספים שליוו את הנבחרת. אלה הכניסו אותי לעולמם למשך יום אחד, אבל עושים יום וליל עבור ארגון ספורט החרשים בישראל.