החליפות דווקא עזרו?
אליפות העולם בשחייה, ברצלונה 2013, הגיעה אמש לסיומה עם שישה שיאי עולם בסך הכל, כולם נשברו על ידי נשים וארבעה מהם במשחי החזה (פעמיים ב-50 חזה, פעם אחת ב-100 חזה ופעם ב-200). שני שיאים נוספים נקבעו על ידי קייטי לדקי האמריקנית במשחים הארוכים. מדובר בגידול של 200 אחוזים בהשוואה לשני שיאי העולם שסידרו לנו ראיין לוכטה ויאנג סון באליפות הקודמת בשנחאי. הנתון הזה מוביל אותי לטענה שדווקא לאליפות ההזויה ברומא ב-2009, בה נשברו 43 שיאי עולם בזכות חליפות השחייה האלסטיות, הייתה מעלה מסוימת.
בניגוד לשנים עברו, התחלנו להעריך שיאי עולם. כל שיא הפך לחגיגה, ממש כמו בענף האתלטיקה. באליפויות שהיו בין 2001 ל-2007 נשברו בממוצע 11.5 שיאי עולם וזה עוד מבלי שדיברנו על השיאים שנקבעו שוב ושוב במשחקים האולימפיים בסידני, אתונה ובייג'ין. נכון שהחליפות הביאו כמה שיאים הזויים, כמו ה-1:42.00 של פול בידרמן ב-200 חופשי או ה-2:06.15 של אריאנה קוקורס ב-200 מעורב, אבל עדיין הן העלו את סף הרגש שלנו לשיאי עולם בתקופה שאחרי חליפות השחייה ולדעתי זו חצי הכוס המלאה כאן.
הישראלים: כל מקרה לגופו
לדעתי, לא יהיה בהכרח נכון להגדיר את ההופעה כולה כ"אכזבה" ואף יותר מכך - זה לא יתרום לאף אחד. השחייה היא ספורט אינדיבידואלי ולכן יש לנתח כל שחיין בצורה אינדיבידואלית. גיא ברנע ויונתן קופלב הגיעו בכושר טוב ורק חבל שלא הצליחו לקבוע קודם לכן את הקריטריון ל-100 מ' גב. נמרוד שפירא בר אור וגל נבו היו רחוקים משיאם ולמעשה הם צריכים להחליט לגבי עתידם - אם הם רואים את עצמם שוב בבריכת השחייה בקמפיין לקראת קאזאן 2015 וריו 2016. עבור נבו אפשר להבין שהתוצאות שלו נובעות מירידת מתח מתבקשת לאחר הקמפיין האולימפי הקשה שעבר, אך עדיין גם הוא כבר מזמן לא ילד. אם ראיין לוכטה החליט לוותר על 400 מעורב המתיש, אולי גם נבו צריך לשקול שינוי (אולי דווקא לכיוון ה-200 חזה).
עמית עברי, וכבר כתבתי את זה בעבר, פשוט שמה את כל הביצים בסל לא נכון. ההחלטה ללכת עם מקצי הפרפר ויהי מה, הייתה טעות בדיעבד. דווקא בסגנונות החזה והגב היא שברה שיאים ישראלים ולאור ההעפלה לחצי הגמר בלונדון ב-200 מעורב, לא ברורה ההחלטה לוותר על המקצה הזה. לגבי יעקב טומרקין, תהיו בטוחים שהוא מאוכזב יותר מכולם. אחרי כל ההייפ (המוצדק) שהיה סביב השחיין המוכשר ממכבי אשדוד, בשנה האחרונה הוא לא עשה שום התקדמות. יכול להיות שכל ההתעסקות עם המכביה, הבריכה וכו' פגעו בהכנות שלו לאליפות העולם. בשלב זה, אנחנו לא באמת יודעים מה עבר על טומרקין באליפות בברצלונה והכל זה ספקולציות. בכל מקרה, הלחץ עליו באליפות אירופה הקרובה ב-2014 יהיה הרבה יותר גדול.
מצטיין: יאנג סון
יאנג סון זכה בשלוש מדליות זהב ב-400, 800 ו-1,500 מטרים חופשי תוך כדי שהוא עושה מה שעולה על דעתו. כשמתאים לו הוא משתמש ברגליים וכשאין לו כוח, אז הוא רק חותר עם הידיים. כך או כך, תהיו בטוחים שהוא לא מאבד לרגע את השליטה במשחה. ההרגשה היא שסון שחה כל האליפות בהילוך איטי והוא מכין אותנו להצגת יחיד מדהימה בריו 2016. אגב, לטעמי, ההישג הגדול ביותר של סון טמון דווקא במדליית הארד שזכה. הקאמבק המטורף של סון ב-100 המטרים האחרונים של גמר ה-4X200 היה אחד הגדולים שראתה השחייה העולמית בשנים האחרונות. סון זינק למים בפיגור של למעלה משתי שניות אחרי צרפת ויפן ובמטרים האחרונים השלים מהפך, תוך כדי שהוא קובע את אחת התוצאות האיכותיות ביותר שנראו ב-200 מטרים בשנים האחרונות (למרות שזה לא כולל זינוק). בעצם, סון הוא היחיד שיכול לשבור את אותו שיא "בלתי שביר" של בידרמן.
המצטיינות: קייטי לדקי ומיסי פרנקלין
פרנקלין היא הלהיט של עולם השחייה וכנראה גם השחיינית הטובה ביותר בעולם כיום. פרנקלין הפכה לשחיינית הראשונה שזוכה בשש מדליות זהב באליפות עולם אחת ונראה ששיאה עוד לפניה. להערכתי, הפסטיבל סביבה בשנים הקרובות יתחיל להזכיר את מה שהיה סביב מייקל פלפס במשחקים האולימפיים בבייג'ין. האמריקנית בת ה-18 מצידה ממש לא מנסה להנמיך ציפיות ולפני האליפות היא קיוותה להביא לפחות 7 מדליות זהב, אך כדי שזה יקרה בעתיד היא תצטרך להחליף את המשחה ל-50 גב באחד אחר. יהיה מאוד מעניין לראות אותה ב-400 מטרים מעורב.
לא הצלחתי להכריע בין פרנקלין לקייטי לדקי, משום שלדעתי גם ההישגים של לדקי הם עוצרי נשימה. 4 מדליות זהב מ-4 משחים שונים ושני שיאי עולם הוכיחו כי הילדה בת ה-16 עושה ככל העולה על רוחה במשחי החופשי הארוכים. מדהים לראות שחיינית בגיל הזה שמסתדרת בכזו קלות עם המשחים הארוכים ונראה שהם בכלל לא משפיעים עליה. לדקי נבחרה גם כשחיינית המצטיינת של האליפות מטעם פינ"א. בסיכומו של דבר: שתי שחייניות (גיל ממוצע 17), 10 מדליות זהב ושני שיאי עולם. מדהים. סליחה, מדהימות.
המשחה של האליפות: גמר ה-100X4 חופשי
כבר בתום היום הראשון זה היה ברור. גמר ה-100X4 מטרים חופשי לגברים ונשים הם שני הגמרים של האליפות. הגמרים הללו מרכזים את כל הספרינטרים הגדולים, כל המתח וכל הדרמה למקצה אחד מטורף. גמר ארוך שאי אפשר למצמץ בו אפילו לרגע. גמר הנשים הוכרע ב-12 מאיות בלבד ובקאמבק דרמטי ואילו בגברים שוב קיבלנו מהפך מהסרטים של נבחרת צרפת. לזה צריך להוסיף את היריבות החזקה בגברים בין ארה"ב, צרפת ואוסטרליה, ובנשים בין ארה"ב, אוסטרליה והולנד. פשוט תענוג צרוף. שוב, כפי שכתבתי כבר בעבר, חבל שאלה לא המקצים שנועלים את האליפות. די לקיבעון.
הפריצה: יוליה אפימובה (2 מדליות זהב, 1 כסף, 1 ארד)
יוליה אפימובה היא לא תופעה חדשה בשחייה העולמית. כבר בגיל 16 היא שחתה בשלושה גמרים במשחקים האולימפיים בבייג'ין ב-2008 ולאחר מכן זכתה בזהב ב-50 חזה ברומא ב-2009. אבל השבוע השחיינית עשתה את הצעד הבא. היא לא נלחצה מהיריבות שלה, שקבעו בחצי הגמר ב-50 וב-200 חזה שיאי עולם (מייליוטיטה ופדרסן) והראתה מתי באמת צריך להתעלות. אפימובה בסגנון חזה מהיר (וחייכני עם כובע ורוד) החזירה קצת סטייל לשחייה הנשית. באליפות הזו הפכה אפימובה משחיינית איכותית בסגנון החזה לווינרית אמיתית. אה, והיא רק בת 21.
המאכזבים: נבחרת הגברים של רוסיה
שימו לב לנתון המדהים הבא: מדליית הזהב האחרונה של נבחרת הגברים של רוסיה באליופת העולם בשחייה בבריכות ארוכות הייתה אי שם בשנת 2003, כשאלכסנדר פופוב ניצח ב-50 ו-100 חופשי. מאז הרוסים בצניחה מתמדת. לאליפות הנוכחית הם הגיעו עם ציפיות גבוהות ביותר לאור העונה המוצלחת שרשמו דנילה איזוטוב ו-ולדימיר מורוזוב. אבל התוצאה הסופית היא עדיין מאכזבת מבחינת מעצמת ספורט שכזו. כל השחיינים הרוסיים, בראשות השניים הנ"ל והפרפריסט יבגני קורוטישקין, לא מימשו את הפוטנציאל הגדול שהיה גלום בהם ולא הצליחו להתעלות ברגעי האמת. הרוסים סיימו עם שתי מדליות כסף ושתי מדליות ארד, כשרק שתי מדליות הזהב של יוליה אפימובה הצילו את כבוד המדינה כולה. כשנבחר שוב לתפקיד נשיא רוסיה, החליט ולדימיר פוטין, חובב ג'ודו מושבע, להשקיע כספים רבים בשיקום הענף וזה השתלם לו עם שלוש מדליות זהב בלונדון 2012. השחייה הרוסית, אין ספק, חייבת חבל הצלה נוסף.
