היסטוריה, 50 מטר לפניך
ההישג המדהים של גיא ברנע ויונתן קופלב, שיתחרו שניהם בגמר ה-50 מטרים גב באליפות העולם, מזכיר לי את גמר הקפיצה במוט באליפות העולם באתלטיקה ב-1999. אלכס אברבוך ודני קרסנוב העפילו לגמר בסביליה, שהסתיים בצורה המתוקה ביותר שאפשר עבור האתלטיקה הישראלית - במדליה היסטורית - הארד של אברבוך (5.80 מטרים). גם הפעם, 14 שנים אחרי, יש לשני הישראלים הזדמנות להפוך לנציגים הראשונים בכחול לבן על הפודיום באליפות עולם בבריכות ארוכות בשחייה.
כאן צריך לציין שלשחייה הישראלית יש שתי מדליות ארד מאליפויות עולם בבריכות קצרות (25 מטרים). מיקי חליקה היה הראשון לעשות זאת עם ארד ב-400 מטרים מעורב אישי באליפות באתונה בשנת 2000. ורד בורוכובסקי עשתה זאת ב-50 מטר פרפר במוסקבה ב-2002. מדליה הראשונה בבריכות של 50 מטר תהווה עוד נקודת ציון מרשימה בהתקדמות של השחייה הישראלית מאז 2007.
עד ההישג של ברנע וקופלב המילה "אכזבה" התנוססה לא מעט בכותרות העיתונים והאתרים, אך בשל הדינמיות של השחייה וכמות המשחים הרבה, בכל יום יש הזדמנות לשנות את המגמה הכללית בנבחרת, הפעם זה קרה ביום השביעי. בלונדון, זה קרה קודם לכן. לטעמי, עד תום האליפות לא ניתן לקבוע אם ההופעה הכללית והרושם מהנבחרת היא אכזבה או הצלחה, במיוחד כשהייצוג הישראלי בבריכה הוא לא כל כך קטן ובכל יום שחיינים ישראלים מזנקים למים במוקדמות. ביום שישי בערב המאזן של הנבחרת עמד על 0 גמרים, 0 חצאי גמר ושני שיאים ישראלים. היום הוא כבר עומד על 2 גמרים, 2 הופעות בחצי הגמר, 3 שיאים ישראלים.
אפשר להגדיר את העובדה שטומרקין לא עלה לחצי הגמר כ"אכזבה" ואולי אף יותר מכך, בהתחשב בהישג הנפלא שלו בלונדון. אפשר לטעון שההחלטה של עברי לוותר על המעורב אישי ולהתמקד בפרפר אולי לא הייתה ההחלטה הנכונה, לנוכח השיאים הישראלים שקבעה בגב ובחזה. אפשר גם לומר שנמרוד שפירא בר אור לא נמצא בכושר הטוב שהיה בו לפני 4 ו-5 שנים. שחייה הוא ספורט אינדיבידואלי, כאשר מהתוצאות של היחידים ניתן ללמוד ולהסיק מסקנות לגבי המעטפת (הנבחרת) שמקיפה אותם. לדעתי, המעטפת הזו רק משתפרת עם הזמן. לכל שחיין יש עליות וירידות והדרישה לספק מהם תוצאות והספק כאילו היו פועלים במפעל היא לא נכונה. אפשר רק להעמיד עבורם את כל התנאים האופטימאליים לכך.
בחזרה לגמר עצמו (הערב ב-19:00), לדעתי העובדה שהגמר לא נכלל בתוכנית האולימפית אינה פוגעת ביוקרה שלו, אולי רק גורמת לנו להתאכזב מכך שלא נוכל לראות דבר דומה גם במשחקים האולימפיים בעוד שלוש שנים. בעשור וחצי האחרון, מאז שהמשחה הזה (50 גב) נכנס לתוכנית באליפות העולם, כל שחייני הגב הבולטים ניסו לכבוש את הפודיום גם באותם משחים.
בין שחייני הגב שזכו במדליות ב-50 גב ניתן למצוא את תומאס רופראת' הגרמני (2 מדליות אולימפיות), מאט וולש האוסטרלי (3 מדליות אולימפיות, 5 מדליות זהב באליפויות העולם), רנדל בל, ליאם טנקוק (שיאן העולם) וקאמיל לאקור. העובדה שמאט גריברס לא ויתר על המקצה הזה בשנה פוסט אולימפית וגם עלה לגמר מעידה על החשיבות. אפילו ארון פירסול הגדול ניסה לא אחת לזכות במדליה ב-50 גב (הישג השיא שלו: חמישי ב-2005). מדליה ישראלית בגמר אליפות העולם תתייצב לדעתי בשורה אחת עם ההישגים הגדולים האחרים של השחייה הישראלית - הגמרים האולימפיים מאטלנטה 1996 (נבחרת השליחים במעורב), סידני 2000 (איתן אורבך, שמיני ב-100 גב, וכמובן לונדון 2012 (יעקב טומרקין, שביעי ב-200 גב).
ועכשיו, לכרישים
צ'אד לה קלוס הוא פשוט גרופי של מייקל פלפס ותמיד ניסה לחקות את ההצלחה שלו. אפילו היה לו קשה להשלים עם העובדה שהוא ניצח אותו בגמר ה-200 פרפר בלונדון 2012. אמש הוא הוכיח שבכל הנוגע לתחום הפרפר, לפלפס יש יורש מרשים לשנים הבאות. בעצם אולי אותו ניצחון דרמטי בחמש מאיות בבריכת הלוויתן בלונדון היה סוג של העברת השרביט. פלפס, שזכה 5 פעמים בזהב ב-200 פרפר ו-3 פעמים בזהב ב-100 פרפר, צפה אמש ביורש עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר. בארצות הברית מתרוצצות שמועות כבר זמן רב על קאמבק אפשרי של הפנומן האמריקני לבריכה לקראת המשחקים האולימפיים ב-2016, אך בינתיים הוא כבר קבע דייט עם לה קלוס. השניים יטוסו יחד לדרום אפריקה לאחר האליפות וישחו עם כרישים במפרץ בפורט אליזבת'. שחו בזהירות. באשר ללה קלוס עצמו, הוא עמד ביעדים שהציב לעצמו לאליפות הנוכחית, למרות כל הלחץ שהיה מסביבו וכעת יהיה מעניין מאוד לראות האם הוא יכול להרחיב בחזרה את תחום הפעילות שלו במים גם למקצי ה-200 ו-400 מטרים מעורב.
המצטיין: סזאר סייאלו אמנם שוב בכה על הפודיום, אך זה לא משנה במאומה את העובדה שלנגד עינינו מופיע ספרינטר גדול. נכון שסייאלו לא הרשים כל כך בלונדון 2012, אבל הברזילאי הענק הזה (1.95) נותן בשלוש אליפויות העולם האחרונות הצגות שמזכירות את אלה של אלכסנדר פופוב האגדי. פופוב אמנם ידע גם להמיר את ההצלחה באליפויות הללו ל-4 זהב ו-5 כסף במשחקים האולימפיים, אולם לסייאלו (26), שזכה בזהב ב-100 חופשי בבייג'ין, יש עוד הזדמנות אחת לעשות זאת - בריו 2016, לעיני הקהל הביתי. תהיו בטוחים שהוא יגיע לשם מוכן ותהיו בטוחים שהגיל לא יהווה בעיה.
האכזבה: בניגוד לפריחה באתלטיקה הבריטית, ענף השחייה נמצא בירידה מתמדת. הפרישה של רבקה אדלינגטון, שזכתה אשתקד בשתיים מתוך שלוש המדליות של הבריטים בבריכה, הייתה מכה קשה ביותר. בריטניה עדיין לא נמצאת בטבלת המדליות בברצלונה ורק פרנצ'סקה האלסול יכולה להציל את האומה כשתתחרה בגמר ה-50 חופשי. לטעמי הבריטים לא השקיעו מספיק בשחיינים שלהם לפני המשחקים האולימפיים ופספסו הזדמנות לקצור הצלחות עתידיות. אדלינגטון והאלסול היו בשנים האחרונות כמעין עלה תאנה ועכשיו הוואקום שמאחוריהן מתחיל להיחשף. דרוש מציל לבריכה.
הפתעת הערב: גם בטרינידד וטובגו חגגו היסטוריה אמש, כאשר בגיל 30 ג'ורג' בוול (השלישי) הביא לאי הקטנטן במרכז אמריקה, שמזוהה ספורטיבית בעיקר עם דווייט יורק ואטו בולדון, מדליה ראשונה באליפויות העולם בבריכות ארוכות. בוול כבר העמיד את טרינידד על מפת השחייה כאשר ב-2004 זכה במדליית ארד אולימפית ב-200 מעורב אישי, אך בשנים האחרונות הוא עשה הסבה (מתבקשת) ל-50 ו-100 חופשי, לאחר שלא הצליח לעמוד בעומס של משחי המעורב ואמש הוא ניצל את המסלול הקיצוני, שמהווה דווקא יתרון כשמדובר בספרינט והשאיר מאחור את פלורן מאנאדו (האלוף האולימפי) ואת ניית'ן אדריאן האמריקני. טרינידד הייתה המדינה ה-47 שזוכה במדליה בהיסטוריה של אליפויות העולם בבריכות ארוכות. כולנו מחכים למדינה הארבעים ושמונה...
