לארי הולמס היה נער בן 14 כשקסיוס קליי, שבאותה שנה הפך למוחמד עלי, הדהים את סוני ליסטון והפך בגיל 22 לאלוף העולם באגרוף. תשע שנים לאחר מכן, ב-1973, לארי הולמס רק החל בקריירת האגרוף שלו במרכז הנוער הקתולי בסקרנטון, פנסילבניה, כ-100 קילומטר צפונית לאיסטון הקטנה, בה גדל, ובה אף אחד לא האמין שמישהו מהעיירה הזו יכול להיות אלוף העולם במשהו.
באותו החודש בו לארי עלה ל-0:1 במאזן הרשמי שלו, עלי הפסיד לקן נורטון ומאזנו כבר עמד על 2:41. עוד שבע שנים חלפו, וב-1980 הולמס בן ה-30 כבר היה אלוף העולם בעצמו, עם מאזן 0:35. עלי בן ה-38 היה כבר שנתיים בתוך הפרישה.
איך שלא מסתכלים על זה, איך שלא מציירים את זה, איך שלא בוחנים את זה, נזכרים בזה, מדמיינים את זה או מסבירים את זה – הולמס ועלי היו שני מתאגרפים מדורות שונים. אם היו אמורים להתאגרף אחד נגד השני מחוץ לזירות האימונים, בהן הולמס שימש בתחילת דרכו יריב אימונים לעלי ולג'ו פרייז'ר, הרי שזה היה חייב לקרות הרבה לפני 1980, שנה בה הולמס הפך סופית למתאגרף הטוב בעולם, ועלי, בפרישה, שקל 115 קילוגרם, כמעט 20 קילו יותר מששקל בימי השיא שלו.
אבל הקרב הזה קרה. למה? בסרט "מוחמד ולארי" (הלילה, 23:40, 5GOLD+), אחת היצירות היותר חדות וחושפניות בסדרת הסרטים הדוקומנטריים "30 על 30", התשובה מגיעה די מהר: כסף. להולמס הוצעו 2 מליון דולר כדי לנסות ולעלות למאזן 0:36 בקרב מול מתאגרף מבוגר. לעלי הוצעו 8 מליון דולר כדי לחזור מפרישה היישר לזירה, מול אלוף העולם בשיאו, ולנסות ולהיות הראשון בהיסטוריה שזוכה בפעם הרביעית באליפות העולם.
הסכום שהוצע לעלי היה מטורף לגמרי. רק כדי לקבל פרופורציות – כמעט פי 10 משכרו של קארים עבדול ג'באר בלוס אנג'לס לייקרס באותה שנה. וזה לא שהיה חסר לעלי או לסובבים אותו משהו. אחרי קריירה של כמעט 20 שנה, כל מי שעבר לידו טעם מההצלחה, הזוהר והכסף שסבבו את המתאגרף הגדול בהיסטוריה. ובטח האנשים שנשארו לידו לאורך כמעט כל התקופה הזו. ועדיין, אף אחד מהם לא יכול היה לומר 'לא' לכסף.
אבל חמור בהרבה – אף אחד מהם לא יכול היה לומר 'לא' לעלי.
בזיכרון ובתודעה הקולקטיביים, מוחמד עלי זכור בשני מצבים בולטים: הראשון – מתאגרף אלילי, נוצץ, זוהר, מרחף, עוקץ, מדבר, מחסל. הרבה שחור-לבן, הרבה "ת'רילה אין מאנילה" ו"ראמבל אין דה ג'אנגל". השני – אטלנטה 96, רועד ובקושי עומד על רגליו בעצמו, מדליק את הלפיד האולימפי אל מול עולם שלם שלא מאמין למראה עיניו.
בזיכרון ובתודעה הקולקטיביים יש לנו את עלי הבלתי מנוצח, ואז את עלי המפורק. הסרט הזה משלים את החסר, ומציג לא את המתאגרף הצעיר ששולט בעולם ולא את האדם המבוגר שבקושי שולט בגופו שלו, אלא את שיאו של תהליך ההתפרקות שהוביל מהמצב הראשון לשני. התפרקות עצובה, מהממת, שהתגלתה בשיא עליבותה בקרב בין עלי להולמס ב-1980.
ובעוד נקודת שיא של ההתפרקות הזו חזה כל מי שצפה בקרב ההוא, בין אם באולם בסיזרס פאלאס בלאס וגאס, בטלוויזיה, או ביוטיוב 20 ומשהו שנה מאוחר יותר, "מוחמד ולארי" מכניס את הצופה לקרביים של ההכנות לקרב, משני הצדדים, וחושף – לראשונה ובצורה שהיא גם עצובה וגם מדהימה – את עולמו המטורף של עלי באותם ימים. עולם בו עלי "מדבר לאט יותר. הולך לאט יותר. זז לאט יותר. מכה פחות", כפי שמעיד עליו בסרט פרדי פאצ'קו, אבל בלי שמישהו לידו יעז לומר לו את זה. פאצ'קו, מי שהיה רופאו הצמוד משך כמעט כל הקריירה, עזב ב-77 כשעלי הוא אלוף העולם הבלתי מעורער, ולא היה שם לצידו באותם ימים של הכנות לקרב מול הולמס.
ופאצ'קו היה חסר. כי כשעלי התכונן לקרב באולם אגרוף מאולתר בהרים, מוקף בעשרות חברים, מעריצים, "מאמינים" ועיתונאים, שרק עסוקים בלהתפעל מהאגדה החיה שעומדת מולם, מתאמנת, משילה עוד ועוד משקל וחוזרת לצלילתה המוכרת והאהובה, לא היה שם אף אחד שיקום ויגיד לו: "מוחמד, אין לך סיכוי. זה מסוכן". "הקרבות שלפני כן הביאו אותו אל הקצה", מספר פאצ'קו, "הקרב הזה הכניס אותו לקבר".
קטעי הווידאו הרבים המשובצים בסרט מתוך אותם שבועות של אימונים מחזקים את עמדתו של פאצ'קו. הם מציגים את עלי כסוג של משיח שעבר זמנו, מוקף עדת מעריצים עיוורת. עלי מתגלה כאדם כמעט תמהוני, כמעט חולה נפש, שרוי עמוק בשגעון גדלות, לבטח עיוור למצבו הפיזי והנפשי, שמסתכל במראה ובטוח שהוא מסוגל לנצח את אלוף העולם באגרוף כי הוא "אחד שעושה נסים", "אחד שמוצא את הדרך לנצח", כפי שהוא עצמו ואחרים מעידים עליו. ואין מסביב מי שיציל אותו מעצמו.
היחיד שנראה כי בזמן אמת ידע שמדובר בקרב בעייתי הוא דווקא הולמס. בקטעי וידאו מלפני ואחרי הקרב הוא מודה שהוא מרוצה מהחיים שלו, שהוא לא צריך את הכסף. אבל היי, זו ההזדמנות היחידה שלו בקריירה להילחם נגד עלי. מי יוותר על הזדמנות כזו?
בראיון שנתן מיד אחרי הקרב, בו פירק לעלי את הצורה, יושב הולמס עם דמעות בעיניו. כי הוא הרגע ריסק את מי שהיה מושא ההערצה שלו, כי הוא יודע שהוא לנצח ייזכר כמי ששם סוף לאגדת מוחמד עלי. כי הוא התעלל בזירה באחד האנשים החשובים בתולדות המאבק של השחורים לשוויון ולכבוד. אבל הולמס לא צריך להישאר לבד בדמעות שלו. כי מתחת להכל, "מוחמד ולארי" הוא סרט על קסם שמפסיד לכסף. וזה סיפור שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליו.
