אפילו האיש מהמכולת מכיר את המושג "החולצה הצהובה". גם אנשים שלא קשורים לענף בשום צורה יידעו להגיד שהמסלול עובר באלפּ דוּאז, ואפילו חבריי הכדורגלנים יודעים גם הם שהסיום השנה יהיה בשאנז אליזה. כי הטור הוא הרבה יותר מתחרות הספורט הקשה בעולם. הטור הוא שם ומסורת, מכתיר גיבורים על-טבעיים ומפיל ספורטאים שנוטלים סמים. הוא חגיגת ספורט עטורת רייטינג, נופים, אתגרים, ספונסרים ומשוגעים לדבר, שעוקבים בקרוואן שלהם אחרי כל יום בצורה כמעט ביזארית, אבל כה ייחודית. הטור מוציא עיירות שלמות משלוותן כשהפלוטון הענק שועט בכבישי השדות הקטנים ומסייע להגדיל את ייצור הבירה לטובת הפאבים המקומיים בכפרים נידחים, דרכם הוא עובר והופך את צרפת לחגיגה ויזואלית נדירה.
השנה יחגוג הטור את התחרות ה-100. אמנם לפני כמה שנים כבר חגגו מאה שנה מאז הוזנק הטור הראשון, אך בגלל שתי מלחמות עולם חסרו בספירה כמה תחרויות על מנת להגיע הלכה למעשה אל התלת-ספרתי המיוחל והחגיגי. לאחר שנים לא מועטות, המסלול יעבור רק בצרפת (בשנה הבאה, למשל, הוא יוזנק מאנגליה), והאגו הצרפתי בשמיים.
מה הטור ה-100 מכין לנו ברמה המקצועית? על פניו, נראה שעל החולצה הצהובה יתחרו שניים: אלברטו קונטדור הספרדי וכריסטופר פרום הבריטי. הספרדי כבר ניצח בעבר שלוש פעמים את הטור, אבל הזכיה השלישית נלקחה ממנו לאחר שהורשע בשימוש בסם מסוג קלובטרול. הבריטי סיים בשנה שעברה במקום השני, כשהוא מושך ומקריב עצמו למען בן קבוצתו בראדלי וויגינס, שלא יתחרה השנה. והיו מי שטענו שפרום היה חזק ממנו כבר בשנה שעברה.
משהו פנימי אומר שאם נתרכז כולנו בקרב על החולצה הצהובה בלבד, נפסיד שורה ארוכה של מותחנים קטנים וקרבות גדולים של שמות ענקיים כמו פטר סאגן, מארק קבנדיש, קאדל אוונס, טי.ג'יי. ואן גרדרן, רודריגס, באוק מלומה, ג'וני הוגרלנד, טוני מרטין, פיליפ ז'ילבר ועוד רבים וטובים, שכל אחד מהם לבדו יכול לייצר דרמה שעשויה להשפיע על הטור כולו. תוסיפו לזה את העובדה שמתחרים 21 יום עם ימים גשומים, ירידות מסוכנות, פלוטונים צפופים ועוד דבר אחד חשוב - הפערים שהצטמצמו בתוך הדבוקה המקצוענית, בה כל אחד רוצה לתת חשיפה וזמן שידור לקבוצתו ולנותן החסות שלה, ותקבלו את הטור ה-100 במלוא הדרו. קדימה, שיזנקו כבר.
