אתם וודאי זוכרים את ההופעה המהממת, תרתי משמע, של ג'נט ג'קסון בסופרבול 2004 – או ליתר דיוק את הרגע בו ג'סטין טימברלייק הסיר את הבגד שלבשה, ופיטמתה נחשפה לעיני לא פחות מ-90 מיליון צופי טלוויזיה. אתם וודאי גם זוכרים את מדונה ב"ליגה משלהן", מגלמת שחקנית בייסבול חובבת גברים ומיד מתחילים לזמזם את שיר הנושא"This used to be my playgroud" . ומה עם כל סרטי ה"היי סקול" האמריקאים, בהם החתיך של השכבה נותן את ג'קט קבוצת הפוטבול שלו לחברה הבלונדינית התורנית החדשה? גם אותם אתם בטח זוכרים.
אבל מה אתם לא זוכרים? רוב הסיכויים שלא תזכרו כמה נקודות מקנה טאצ'דאון לעומת שער שדה או סייפטי ומה בכלל התפקיד של הקוורטרבק? וסליחה, אבל כמה בסיסים יש בכלל בבייסבול – מישהו ספר? תראו, זה לא אתם זה הם – האמריקאים, עם החיבה האינסופית שלהם לספורט שעדיין לא הצליח לתפוס מקום חם בלב שלנו ולכן נשאר בעיקר מעבר לים. האם זה חייב להיות ככה?
בריונים מתוחכמים
"פוטבול ובייסבול זה כל כך אמריקאי", מציין אריק הניג, מפיק, במאי ואיש NBA. "אני מקבל את זה כאקסיומה וכנראה שפשוט אי אפשר לקלוט את זה בארץ", הוא קובע. "בעין בלתי מזוינת של הדיוטות, פוטבול נראה כמו אוסף של בריונים, אבל זה משחק הכי מתוחכם. הקוורטרבק, השחקן המרכזי שמנהל את המשחק, מושווה באמריקה לטייס חלל ברמה אינטלקטואלית ופיסית".
אז למה בכל זאת הישראלים לא נסחפים אחר המשחק עם הכדור האליפטי? האם מדובר בסתם חוסר חיבה למשחק? "זה לא שהישראלים לא אוהבים פוטבול", מסביר אדם סלייטר, מנכ"ל התאחדות הפוטבול האמריקאי בישראל (כן, יש דבר כזה). "מי שרואה משחק פוטבול לא מתאהב וגם לא 'לא מתאהב' בו. הישראלים לא ממש רוצים להשתייך למשהו אמריקאי ובכלל - בישראל אף ספורט הוא לא 'ספורט שישראלים אוהבים'. למעט כדורגל וכדורסל, מעטים הענפים שיש להם קהל גדול בערוצי הספורט הישראליים".
שימי ריגר, פרשן כדורסל, חושב שהבעיה נעוצה בכלל בחלוקה לא נכונה של הזמן. "בארה"ב עונת הכדורסל בחטיבות הביניים היא עונה קצרה יחסית - מתחילים באמצע אוקטובר ומסיימים באחד באפריל. הילד האמריקאי מתחנך על משחקים נוספים ויכול לשחק בנוסף לכדורגל וכדורסל גם בייסבול, למשל. פה בארץ מה שתופס זה כדורגל, שהמשחקים שלו מתחילים באוגוסט ונגמרים ביוני - מתי יש זמן למשהו אחר?".
"לנו יש רק את פואד"
"בייסבול בשביל האמריקאים זה כמו מנגל בשבילנו", קובע אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בארה"ב, כנשאל מה מוצאים האמריקאים במשחק ההקפות הלאומי שלהם. "זה משחק מורכב בשביל הישראלי, עם המון חוקים, ובקצב שהוא פשוט לא רגיל אליו. פוטבול עוד היה יכול תיאורטית להצליח בארץ, אבל אנשים גדולים ומהירים אין פה. לנו יש רק את פואד".
סיבה נוספת שהאמריקאים נמשכים לפוטבול ובייסבול לפי סלייטר, היא שמדובר בענפים שקלים לניתוח סטטיסטי. "האמריקאים אוהבים לנתח אירועים ומצבים, במיוחד כשיש התרחשות רבה וכשהתוצאות מגיעות למספרים הרבה יותר גבוהים מ-2-0 ויותר בכיוון של 32-16", הוא מסביר. "אני לא בטוח שהשוק בישראל יהיה אי פעם מוכן לקלוט את המשחקים האלה. בבייסבול, למשל, ניסו להקים ליגה מקצוענית בארץ, הביאו שחקנים מחו"ל ועדיין לא הצליחו למכור את המוצר. הרי אפילו בליגת העל בכדורגל קשה להביא אוהדים למשחק ולמכור זכויות שידור".
עם זאת, בכל הקשור לפוטבול בארץ הקודש, סלייטר כן מציין שיש התעוררות מסוימת. "יש את אלה שצופים במשחקי פוטבול מידי ראשון ושני ב-METV כבר שנים, וגם את אלה שכבר פיתחו שריטה לדבר ואפילו הפכו חלק מהליגה שלנו, שקיימת כבר שנתיים ומורכבת בעיקרה מצברים".
"אבוד", חורץ פנקס, "ואני לא אומר את זה ביגון. מה שתופס במקום אחד לא תופס במקום אחר וזה בסדר. אם מגיל ארבע אתה לא מזדהה עם המשחק ולא נוח לך עם הכדור, הכובע, הכפפה והאלה - זה פשוט לא יתפוס".
אין בי. איי
אז ייתכן והציוד של הפוטבול נראה לנו מסורבל, ואולי הסטטיסטיקה של הבייסבול מעיקה בימים חמים, אך על דבר אחד דומה שמסכימים כולם: מתרבות הספורט האמריקאית יש לא מעט מה ללמוד. וכשמדברים על תרבות ספורט, אי אפשר שלא להזכיר את ה-NBA. האם לשם עלינו לשאוף?
"ב-NBA מחפשים שוויון", מסביר ריגר את ההצלחה של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. "כולם מקבלים חוזה עם כסף ועל שידורי הטלוויזיה הם מקבלים את אותו הסכום. יש שם גם תקרת שכר שדואגת שלא תהיה השתוללות בכספים".
הניג, לעומתו, חושב שאנחנו בכלל לא מוכנים להפנים את התורה הזו. "ללמוד? אין ללמוד", קובע הניג. "הישראלים לא בנויים ללמוד, הבעיה הכי ישראלית היא שאנחנו יודעים יותר טוב מכולם. באמריקה מגיל אפס מתחנכים על אהבה לספורט ותרבות, זה ממשיך בגן ובבתי הספר עד שנוצר מצב שהליגה בתיכונים שם יותר מסודרת מהספורט הישראלי. פה בישראל השיר הכי נפוץ במגרשים הוא 'מלחמה, מלחמה', זה פשוט אומר הכול - כל אחד בא עם אש בעיניים וגרעינים בפה, אירוע הספורט הופך להיות תרפיה לאנשים לא מתורבתים, בזמן שבארה"ב מגיעות לצפות במשחק משפחות עם נקניקיות".
"באמריקה אם אתה אוהד של עיר מסוימת אתה אוהד אותה עד סוף ימיך", מוסיף ריגר. "זה לא כמו בארץ שיש שטיפת מוח ולא מעניין את אף אחד כלום מעבר למכבי תל אביב בכדורסל ובית"ר ירושלים בכדורגל".
פנקס, לעומת הניג וריגר, דווקא רואה את הליגה של הווארד סטרן באור שונה לגמרי. "ה-NBA עולה על העצבים כבר הרבה שנים ולהרבה אנשים", הוא מפתיע. "הספורט התמלא בשחקנים עבריינים עם דימוי לא חיובי. עד שמייקל ג'ורדון הציל את המצב, הגיע קובי בראיינט והרס עם משפט האונס. הכדורסל של המכללות כבר הרבה יותר פופולארי".
הדעות אולי חלוקות, אבל בסופו של דבר התוצאות בשטח ברורות. שלא כמו במוסיקה, בלבוש או אפילו בסלנג, לספורט יש חוקים משלו, ומה שלא תופס לא תופס – אפילו אם הוא "מייד אין אמריקה". "הספורט הוא השתקפות החיים, וספורט אמריקאי הוא השתקפות החיים האמריקאים", נכתב בספר "סאות'פארק ופילוסופיה". "האמריקאים חושבים כנראה שאין ספורט מחוץ לארה"ב ולכן הם קוראים לאליפות הבייסבול שלהם 'אליפות העולם', גם אם אף אחד אחר לא משחק בייסבול".