האווירה אז הייתה קשה. כל אחד רצה לנחם ולהראות לי כמה הוא עצוב בשבילי. אפילו שלט שנתלה בכניסה לכפר בישר באותיות אדומות "נמרוד, בשבילנו אתה מס 1", ודאג ליידע כל עובר אורח שמגיע למכמורת על "אובדני" האישי.
אכן, זו הייתה מחווה מאד מרגשת, אך יחד עם זאת רציתי להתקדם הלאה, וכמה שיותר מהר. בדיוק כמו שאני נוהג בכל משבר או חוסר הצלחה. רק שהפעם זה היה בלתי אפשרי פשוט "לדלג" מעל אבן הדרך. כל יציאה שלי מחוץ לבית גררה תגובות מנחמות ועצובות, שלא לדבר על לצאת בערב עם חברים...
את השקט שחיפשתי, מקום לעצמי בו אוכל לעכל, לעבד להבין איך קרה שבדיוק לפני המאני טיים מצאתי את עצמי בחוץ - פשוט היה בלתי אפשרי למצוא. אז אחרי שבועיים כאלה החלטתי שאני חייב לעצמי תקופת התפרקות, שתאפשר לי באמת להוריד הילוך ולנוח מכמעט 4 שנים של טירוף. הבנתי שכל עוד אני נשאר בארץ אני מאט ומטשטש את התהליך, מעכב את ה"יציאה" שלי מהמצב.
***
וכך זה התחיל בשבוע של גלישת גלים במלדיביים יחד עם עמית ענבר, אחד שבאמת הבין את מצבי. הוא הרי הוא עבר חוויה דומה בקריירה שלו. גם לאחר הימים האלה היה לי ברור שלארץ אני עוד לא חוזר. וככה, בספונטניות, המשכתי לבדי לאינדונזיה. כמו טיול אחרי צבא.
למשך חודש ימים זגזגתי בין גלים של מחשבות, הבנות ותובנות בלתי פוסקות, לבין הגלים שבים. בין הרהור עצמי לבין גלישה מטורפת ומסיבות עם אוסטרלים משוגעים. שם, רק שם, מצאתי את הרגיעה והשקט שכל כך התגעגעתי אליהם.
ואז הייתי מוכן. הרגשתי שאני חייב לחזור לארץ בדיוק לתקופת המשחקים האולימפיים. עם כל הקושי שבדבר, הזדמנות כזאת לא תחזור על עצמה. רציתי לקחת את השיעור שהחיים נתנו לי עד הסוף.
***
ובלי התראה מוקדמת פשוט חזרתי... האמת? השבועיים של האולימפיאדה ייזכרו לי כחוויה אינטנסיבית ביותר, מאין סערת רגשות, בכל המובנים - מהתקשורת שלא עזבה אותי בשום יום ועד התסכול ההולך וגובר של קרוביי.
יחד עם זאת, לי קורזיץ איזנה את האווירה וגרמה לי להתרגש ולקוות עם כולם כשהמדליה בידיה עד ליום האחרון של התחרויות ולסיום הכואב. סיום האולימפיאדה סימל לי את סיומו של פרק ארוך בחיי, אבל עמוק בפנים שמשהו עוד נשאר פתוח. תחושת חופש אמיתית הלכה והציפה אותי, הזדמנות לחיות בלי מסגרת לראשונה בחיי.
באותם חודשים חוסר הוודאות של ענף הגלישה, כשההחלטה להוציא את הניל-פרייד מהמשחקים האולימפיים עמדה בעינה, מנע ממני אפשרות לתכנן את העתיד בצורה ברורה, ובעצם עזר לדחוף אותי לזה, למצב בו אני חי את הרגע ולא מסתכל קדימה.
***
לאחר תקופה ממושכת של כיף בארץ, מאין "חופשת מולדת", רחוק ככל האפשר מגלשן הרוח. אז טסתי לאיים הפיליפינים. רעב לגלים ולאדרנלין, גיליתי מקום קסום ובתולי, שבילי עפר, עצי קוקוס וגלים חלומיים שאבו אותי לחלום אמיתי. הנה, תראו...
החודש הזה הזכיר לי את הבסיס שלי, את האהבה שלי לים. מעבר לקריירה, מדליות, כישלונות והצלחות. כשאתה שם אתה מוצא את עצמך באקסטזה מטורפת, מוצף באדרנלין לאחר תפיסת גל גדול ושמן שרק בסרטי גלישה הרשית לעצמך לחלום עליו. על רגע שכזה לקול צעקות עידוד של החבר'ה הגולשים במים, אתה עוצם לרגע עיניים ומרגיש את זה.
התרגשות ואדרנלין שכאלה לא עוזבים אותי גם בלילה שאחרי יום של גלישה. בצורה מוזרה, זה הזכיר לי את אותם לילות שלפני יום גורלי באליפויות העולם, שינה רצופה של 4 שעות היא בגדר חלום... הגוף פשוט לא מרפה והראש לא מפסיק לחשוב לרגע.
כמו כולם חיכיתי לדעת מה יעלה בגורל ענף הגלישה, ואז ההחלטה הגיעה – הגלישה, והניל פרייד, יהיו גם בריו 2016. ההתרגשות הציפה אותי, והראש כבר התחיל לנדוד הלאה. עמוס בתובנות ומוטיבציה החלו ההכנות לאליפות העולם בעוד שלושה חודשים. החיים חוזרים למסלולם.
המשך יבוא :)
