מוזר לחשוב על כך, אבל לפני שנה, בצהרי יום חמישי ב-1.7.2010 רק מעטי יודעי דבר הכירו את דניאל פרנקל, אז קופצת לגובה צעירה ממכבי תל-אביב עם שיא אישי נאה של 1.86 מטרים. בסיומו של אותו ערב, היא פרצה לתודעת חובבי הספורט כשהקיצה את אליפות ישראל באתלטיקה המנומנמת עם שיא ישראלי חדש של 1.91 מטרים, והפכה לקופצת הישראלית הראשונה והיחידה עד כה שעברה את מחסום ה-1.90 מטרים.
את השעות הראשונות אחרי אותו ערב בלתי נשכח, היא בילתה עם משפחתה במסעדת "מוזס", שם הצוות פינק אותה בסופלה מיוחד עם הכיתוב 1.91. מאז היא לא הביטה לאחור. כבר באליפות אירופה שנערכה בסיומו של אותו חודש בברצלונה, התחרות הגדולה הראשונה שלה בגילאי בוגרות, היא לא התרגשה מנוכחותן של גדולות הענף כמו אלופת העולם, בלנקה ולאסיץ' או האלופה האולימפית תיה הלבאוט, ועלתה לגמר עם דף נקי מפסילות ושוב שיא ישראלי חדש, 1.92 מטרים ("בכלל לא הסתכלתי מי עמדה לידי. אם אחשוב על היריבות כשאתחרה, לא אצליח לעבור את הרף. בכל זאת אלו ספורטאיות שעד אז ראיתי רק ב-YouTube, זה היה מגניב, אבל באותו הרגע שבאתי לא חשבתי על זה").
ואם מישהו הטיל ספק וחשב שאותו חודש יולי, היה חודש של קסם חד-פעמי, אז הגיעה אליפות אירופה באולם בפאריס במארס האחרון. פרנקל שוב ניפצה את השיא הישראלי, העמידה אותו על 1.94 מטרים והעפילה לגמר אירופי שני ברציפות. בגמר עצמו עברה פרנקל 1.92 מטרים ולו השבדית, אבה יונגמרק הייתה פוסלת פעם אחת נוספת, היא אף הייתה עונדת על צווארה מדליית ארד. ("הייתי מרוצה, אבל הרגשתי תחושה של 'כמעט', אני חושבת שהאליפות הזו הייתה שיעור חשוב בשבילי").
ההתקדמות המטאורית שרשמה פרנקל בשנה הזו הפכה אותה לא רק לאחת הספורטאיות הבכירות בישראל, אלא גם לאנטיתזה לדימוי הסטריאוטיפי של הספורטאי הישראלי הקורס ברגעי האמת. פרנקל, באופן משכנע, קבעה את שלושת שיאיה הלאומיים לא בתחרויות הזמנה זניחות, אלא ברגעי השיא של העונה - אליפות ישראל ושתי אליפויות אירופה. כעת, רגע לפני שהיא חוזרת לאליפות ישראל בשבוע הבא, הזירה שהקנתה לה את הפרסום הרחב בפעם הראשונה ולפני הופעתה הראשונה באליפות העולם בקוריאה, התפנתה פרנקל לספר על השנה המיוחדת שעברה עליה. החשיפה והמהפך מאלמוניות לפרסום, הציפיות ממנה שקפצו ברגע, רגעי השיא, רגעי המשבר והציפיות שלה עצמה לעתיד.
בואי נתחיל מהתחלה, 1.7.2010, עברת 1.91 מ' ושברת את השיא הלאומי, איך התחושה רגע אחרי?
"זו הייתה סערת רגשות, הרגשתי שחיכיתי כל כך הרבה זמן לפריצה הזו מבחינתי, למרות שאני מרגישה שהיא עדיין לא הגיעה לגמרי. באתי כל כך מלאה לאליפות ישראל מבחינה מנטאלית ופיזית שפשוט התפוצצתי, אני חושבת שמאותו רגע משהו השתנה בי מבחינת ספורטאית, האופי שלי, איך שאני לוקחת את הספורט ואיך שאני מגיעה לתחרות וסך הכול למדתי המון בשנה הזו".
למה את מתכוונת בכך שהשיא הביא לשינוי מסוים באופי שלך?
"אני חושבת שהצלחתי להביא את עצמי למצב שאני מרוכזת במהלך התחרות, דבר שהוא מאוד קשה לספורטאי. אני בנאדם שמשתנה כל הזמן ובעד שינויים. אני מרגישה שהשינוי הזה סוף סוף הגיע לי גם לספורט ואני עדיין מקווה להמשיך ולהשתנות. זה לא בסדר מבחינתי שלא בכל תחרות כשאני מוכנה פיזית, אני לא מבצעת תוצאה טובה, זה מאכזב אותי. אני עדיין חושבת שאני צריכה לדעת לתת את הכול בכל תחרות, זה עניין של ניסיון".
אחרי אותו שיא, התמונות שלך עיטרו את כל ת"א, איך הרגשת עם זה?
"הרגשתי טוב, אני לא אשקר, כי הגעתי לזה בזכות עבודה קשה. זו הייתה הרגשה נפלאה, אבל יש לי איזושהי מטרה מול העיניים ואני לא מרגישה שעשיתי את הקפיצה הגדולה".
איך חברים שליוו אותך לאורך הילדות עיכלו את זה שהפכת לספורטאית מפורסמת?
"בבית ספר תמיד הייתי ה-ספורטאית, לכל מה שקשור לספורט היו מנדבים אותי, בלי לשאול. לפעמים זה קצת הפריע, כי זה יצר לי תדמית של טום-בוי. בגלל שהתחלתי רק בצבא, אנשים לא ידעו שאני ספורטאית, אנשים חשבו שאני רקדנית. באו אליי אחרי אליפות ישראל ואמרו לי: 'מה מתי בדיוק נהיית קופצת לגובה? מתי התחלת לעשות את זה?', אבל היו אנשים שידעו שאני אהיה ספורטאית".
ואז ברגע זכית לחשיפה עצומה, פתאום כל התקשורת הסתערה עליך. איך התמודדת עם זה?
"עמידה מול קהל לא הפריעה לי אף פעם. גם כשהייתי בצבא הייתי מדריכה מול חיילים ומרגישה בנוח עם זה. זה לא תפס אותי כל כך בהלם, הסיבה היחידה שהייתי זקוקה לשקט מעיתונאים היא כי הייתי צריכה שקט להתאמן. אנשים רצו לעשות איתי כתבות של חצי יום, אבל אני הייתי צריכה להתכונן לאליפות אירופה, ובין לבין גם לנוח. לפעמים המאמן שלי, אנטולי שפרן, מאוד לא אהב את זה שאני מתראיינת הרבה, כי אפילו בראש שלי לא הייתי שקטה. סיכמנו שלפני תחרויות גדולות אני אתן לעצמי קצת 'ספייס' ואקח צעד אחורה מבחינת כתבות, זה היה הלם, אבל הלם טוב, הבנתי שזה צרות טובות".
מאז כולם מזהים אותך? עוצרים אותך ברחוב?
"זה קרה לי קצת, אבל אני לא איזו פליטת ריאליטי שכולם מזהים. זה נחמד, אנשים אומרים לי בהצלחה, כשהייתי על 1.92, אמרו לי 'ש-1.93 יבוא עוד מעט'. אנשים אוהבים לבוא ולהגיד לי 'כשאני קפצתי 1.20 מ'...", אני חושבת שזה מה שנחמד באתלטיקה, אנשים יכולים להזדהות. למה אנשים אוהבים 100 מ'? כי הם יודעים מה זה לרוץ מהר, הם מבינים מה זה לקפוץ גבוה, הם מבינים מה זה לעבור 1.90. כשאני יוצאת מדי פעם, יש יחצ"נים שאוהבים לפנק אותי, אנשים מתלהבים מזה כי הם יכולים להבין את זה, אבל אני לא 'סלב'".
טוקבקים עליך את קוראת?
"קראתי בהתחלה קצת, אחר כך הפסקתי. רוב הטוקבקים היו ממש מפרגנים, אין לי תלונות לעם ישראל. יש מדי פעם אנשים פה ושם, אבל זה נובע גם מכך שכתב יכול לכתוב 'דניאל פרנקל נכשלה בגמר וקפצה 1.92', וכתב אחר יכול לכתוב 'דניאל פרנקל הייתה מרחק נגיעה מהפודיום', הטוקבקים מגיבים לאיך שהכתב כותב. אני אישית מרגישה דווקא שהכתבים מפרגנים לאתלטיקה, הם רוצים לעזור לאתלטים. רוב הטוקבקים באמת טובים, אבל הפסקתי לקרוא כי אני מבינה שזה לא ייתן לי שום דבר, יש אנשים שפשוט אוהבים לבוא ולכתוב דברים רעים".
דבר אחד בטוח, לא משנה עד כמה מוצלחת הייתה השנה האחרונה של דניאל פרנקל, היא מסרבת לנוח על זרי הדפנה. לנגד עיניה עומד רק שיאה האישי אותו היא רוצה להמשיך ולשפר, גם את מיצובה כספורטאית של תחרויות גדולות, היא עדיין לא מקבלת לגמרי. "אני עדיין ספורטאית צעירה, עברה בסך הכול שנה מאז אליפות ישראל ועוד לא התחריתי במספיק תחרויות גדולות כדי להוכיח שאני מצליחה 'בכל תחרות'. המאמן שלי מכין אותי מבחינה מנטלית ופיזית לכך שאגיע מוכנה ברגע של התחרות הגדולה, שכל הבעיות יהיו מאחוריי".
פרנקל לא נולדה אל תוך הקפיצה לגובה, היא החלה להתאמן בענף בצורה מסודרת רק לפני ארבע שנים כשהייתה בת 19 לאחר תקופה בה עסקה בריקוד. "הייתי בהמון מקומות בחיים שלי וידעתי שקפיצה לגובה זה אני, כשבנאדם יודע מה הוא רוצה לעשות, הוא לא רואה בעיניים". למרות התחלת הקריירה הספורטיבית היא לא ויתרה על טיול של אחרי צבא במרכז אמריקה במשך ארבעה חודשים, ממנו חזרה עם כוחות מחודשים. "זה נשמע כמו גזר דין מוות לאתלט, היה לי קשה לחזור אבל העובדה שנסעתי וזכיתי לחוות כל כך הרבה החזירה אותי עם אנרגיות חדשות ואז גם קפצתי בפעם הראשונה 1.81 מטרים. חוויתי את העולם שבחוץ, עכשיו אני מרגישה שאני קצת מפספסת אותו כי אני רוב הזמן בחו"ל, אבל זה הקרבות שצריך לעשות ומבחינתי זו הקרבה שווה כי זה הדבר שאני הכי רוצה כרגע".
בניגוד למצב הכלכלי העגום של ענף האתלטיקה הסובל מקיצוצים הפוגעים בעיקר בגילאי הנוער, פרנקל נהנית מהשתייכותה לפרויקט המקצוענות שמספק לה את כל התנאים הנחוצים כדי להתקדם, אך היא לא שוכחת את הימים בהם הייתה צריכה להסתדר בכוחות עצמה ומשפחתה. "עד 2009 לא תוקצבתי בכלל, חייתי לגמרי על חשבון ההורים ובבקרים הייתי מגיעה להתאמן לבד, כי לא נתנו למאמן שלי משכורת כמו שצריך". עם זאת, לרגע אחד היא לא חשבה לוותר, להיפך, דווקא העובדה שהתחילה מאוחר גורמת לה להרגיש רעבה.
נראה שיש קשר מיוחד בינך לבין המאמן שלך, אנטולי שפרן.
"לאנטולי יש חלק גדול בעיצוב האישיות שלי כספורטאית, עברנו כל כך הרבה ואנחנו תמיד יודעים להגיע לעמק השווה. יש מאמנים שאומרים 'יש לי דרך ואני הולך על פיה', אבל הוא כל הזמן מחפש, הוא תמיד חושב ולא נח לרגע. הוא אף פעם לא יגיד זו השיטה וככה נעשה תמיד, כל שנה אנחנו עושים משהו אחר".
אחרי השנה הזו, כשתגיעי לכל תחרות גדולה יהיו ממך כבר ציפיות. עד עכשיו הצלחת לעמוד בהן, איך את חושבת שתתמודדי עם הכישלון הראשון?
"אני לא חושבת על זה. בתחרויות קטנות כשאני נכשלת, אני פשוט ממשיכה הלאה, אני מאמינה בכלל בחיים שצריך להמשיך הלאה, מה ייתן לי לעמוד במקום? למזלי אני עדיין בת 23, יש לי עוד זמן לתקן".
אפילו בשנה כל כך הישגית מבחינה ספורטיבית, פרנקל ידעה מספר רגעים קשים. אחד מהם הגיע דווקא לאחר אירוע משמח במיוחד. בחודש מאי האחרון זומנה להשתתף במפגש ליגת היהלום ברומא, הסבב האיכותי ביותר של תחרויות האתלטיקה, חותמת רשמית על השתייכותה לצמרת העולמית בקפיצה לגובה. ("אנטולי היה מאושר עד הגג, מבחינתי זו עוד תחרות"). בתחרות עצמה פרנקל לא הצליחה להתעלות וסיימה במקום האחרון עם 1.85 מטרים. "התחושה הייתה קשה מאוד, חשבתי שהגעתי מוכנה. הרגשתי שאיכזבתי את המאמן שלי, כי הגעתי למעמד גבוה ולא נתתי קבלות, אבל זה מה שיפה בקפיצה לגובה, תמיד יש עוד הזדמנות. אני בנאדם שממשיך הלאה, אני מאוד תכל'סית כי החיים הם תכל'סים".
בזמן תחרויות פרנקל אוהבת להתנתק, לשכוח מהיריבות שמולה, לא לחשוב על פציעות אפשריות ולהתרכז אך ורק ברף שצריך לעבור. כמו אתלטים רבים אחרים גם היא מעדיפה לשקוע באוזניות לפני הקפיצה ולא לשמוע את שמתרחש סביבה ("לא תמיד נותנים להכניס, אבל כשמאפשרים אני אוהבת לשמוע את Muse לפני, הם מקפיצים אותי").
אחת מאותן יריבות שפרנקל פוגשת בתחרויות הגדולות היא בלנקה ולאסיץ', אלופת העולם ומי שנחשבת כמועמדת הטבעית לשבור את השיא העולמי של סטפקה קוסטדינובה העומד על 2.09 מטרים. ולאסיץ' איננה רק הקופצת לגובה הטובה בעולם כיום, אלא האתלטית ואחת הספורטאיות המפורסמות בעולם. למרות זאת, פרנקל מספרת כי אין בקרואטית התמירה זיק של התנשאות כלפי יריבותיה, "היא תמיד תגיד שלום, היא מבינה שבמעמד שלה היא צריכה להגיד שלום. היא במעמד גבוה מאוד, לא היו הרבה נשים בהיסטוריה שקפצו 2 מטרים תחרות אחרי תחרות, היא מפורסמת כמו אוסיין בולט, יפה מאוד ויש לה המון במה, אבל בתחרות היא ממש בסדר ולא עושה פוזות".
בכל הקשור להתקדמות שלה, לא מעט אנשי מקצוע מצביעים על פרנקל כמוכנה לעבור גובה של 2 מטרים, שישה סנטימטרים יותר משיאה האישי הנוכחי. היא בכל מקרה אוהבת להתקדם בקפיצות קטנות.
לא היית מעדיפה פשוט להתפוצץ עם 2 מטרים במקום להתקדם לשם בצורה מתונה יותר?
"זה לא יקרה ככה. כשהשיא שלי היה 1.75 מטרים, אמרתי שאני רוצה את ה-1.80 ושנתיים זה לא הגיע. ברגע שאמרתי שאני רק רוצה לשפר את השיא האישי שלי קפצתי 1.76 ובאותו יום 1.81. אני מבינה שאנשים רוצים בשבילי, זה כיף ומפרגן, אבל עד שלא אעשה את זה, לא ארגיש שאני שם".
איך שומרים על יציבות? איך הופכים כל שנה למדהימה כמו זאת?
"אי אפשר להבטיח שכל שנה תהיה כך, ממש אי אפשר. יש עניין של להישמר מפציעות. מבחינה מנטלית, אני צריכה להיות מאוד חזקה. עוד לא הגעתי לשם, אבל נראה לי שזה המתכון לפי ספורטאיות שאני רואה כמו האצנית אירינה לנסקי שבאמת מצליחה להגיע להישגים מדהימים שנה אחרי שנה ובגיל כמו שלה (40, א.ד.). אתה מדבר עם הבנאדם ומבין שהוא מיושב בדעתו ויודע מה הוא רוצה, שומר על תזונה ואורח חיים נכונים, אין כזה דבר פתאום להשתולל".
ואם כבר הזכרת את אירינה לנסקי, איזה ספורטאי מהווה עבורך מודל לחיקוי?
"מייקל ג'ורדן, זה בנאדם שהשקיע, לא אחד שאמר 'אני בא ואשחק ואהיה מדהים'. הוא סוג של שלמות, כי עם כל הפעמים שהוא לא הצליח, אתה לא זוכר אותן. אתה זוכר את האליפויות".
יוצא לך לראות ענפי ספורט אחרים?
"כן. אני אוהבת כדורסל, אני אוהבת כדורעף כי שיחקתי בעצמי, אני עוקבת אחרי נבחרת הנשים שלנו ומחזיקה להן אצבעות כל הזמן. אני משתדלת לראות כל ענף שיש בו נציגים ישראלים, זה עושה לי טוב".
איך את מרגישה שהיחס והתגמול שמקבל אתלט בכיר ביחס לשאר הענפים?
"מבחינת מה שאיגוד האתלטיקה והוועד האולימפי נותנים לי, יש לי שקט ואני מרגישה מתוגמלת. אם תשווה אותי לכדורגל או לכדורסל, אני ארגיש לא מתוגמלת. ברור שזה מבאס שספורט כמו שלנו לא זוכה להמון אהדה, אבל אני יודעת שכדורגל וכדורסל זה מה שההמונים אוהבים. בכל זאת אני צריכה להיות ריאלית. ברור לי שאפשר לתת יותר, אבל אנחנו במדינה שכדורגל זה מה שמעניין בה. גם אם נדבר עכשיו על טלוויזיית איכות, אפשר להגיד שזה ראוי יותר מסדרות ריאליטי אבל זה מה שההמון רוצה".
השנה החלה דניאל ללמוד משפטים ומנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה מתוך רצון להיות עורכת דין לאחר שתסיים את הקריירה הספורטיבית ("החברים הסטודנטים מאוד עוזרים לי, וגם המרכז עצמו נותן לי למשוך את התואר על פני כמה שנים, אסיים אותו הרבה אחרי המסלול שלי, אבל זה שווה את זה").
ספרי לי על דניאל פרנקל במשפט.
"אחת שעובדת קשה כדי להשיג את מה שהיא רוצה, מישהי שיודעת שבגישה חיובית וחיוך אפשר להשיג כמעט הכול, אני עדיין מחכה לראות מה יהיה איתה".
אז אמנם בספורט פרנקל עדיין מחכה לראות מה יהיה איתה, אבל מבחינה רומנטית היא כבר יודעת. בשנתיים האחרונות מלווה אותה החבר, עודד בריינר, איש היי-טק. "גם מבחינה מנטלית וגם מבחינה רגשית הוא עשה אותי מאושרת שבאתי בגישה כל-כך חיובית לספורט ועל זה אני חייבת לו הכול. גם להורים שלי שושי ויוסי, הם תמיד חינכו אותי לא לפרוש, לנסות שוב ואם כבר לפרוש זה רק כשטוב לך. החינוך הזה של להמשיך ולהתעקש זה משהו שבא לי מהבית. האחיות שלי הביאו את כל החברים שלהן לאליפות ישראל, הסביבה שלי מאוד מפרגנת".
לקראת סיום הראיון, פרנקל ביקשה לציין כי השיא העולמי נשבר חודש לפני שנולדה, מה שכמובן הוביל מיד לשאלה המתבקשת.
לשם את מכוונת?
"אני מאוד ריאלית במטרות שלי, אני מאמינה שהעובדה שנולדתי בסמוך לשיא כיוונה אותי למקצוע, אבל כרגע אני ממש לא מכוונת לשיא עולם".
