אחד הסיוטים הקבועים שאני נאלץ לעבור כל קיץ זה הביקור בעיר ילדותי, דלקית'. מדובר בחור בצפון סקוטלנד שבימים כתיקונם מאכלס כ-12 אלף איש שעדיין לא הצליחו לברוח. אני מניח שאיש מכם מעולם לא היה שם, אך אל חשש, אם ברצונכם לקבל רושם אמיתי וכן לגבי המקום אתם מוזמנים לצעוד לשטח מיוער ונטוש כלשהו ולשהות בו כמה שעות עד ששמחת החיים תעזוב את גופכם כליל. האמת שבכלל לא תכננתי לכתוב לכם על הביקור השנתי שלי שם אבל אז קרו שני דברים שהפכו אותו ל"מיוחד": האחד הוא העובדה שאנשי דלקית' החליטו להעניק לי פרס על "תרומה קיצונית ויוצאת דופן לשמה הטוב של דלקית' ברחבי האימפריה ומחוץ לה"; השני הוא שהפעם לא הגעתי לבד.
מאחר שהיילי והתאומים היו אצל ההורים שלה, קיוויתי לנצל זאת כדי להתגנב לדלקית' בלי שאף אחד ירגיש, להגיד שלום לכל מי שצריך ולהיות על הכביש שוב תוך 4 שעות גג. בלי עצירות מיותרות, בלי לבלות שם לילה, מהיר וחסר כאבים ככל שניתן. זה לפחות היה התכנון עד שלפני יומיים קיבלתי טלפון מפתיע מניימן (הערת העורך: נמניה וידיץ') ששאל אותי מתי להיות אצלי ומה להביא.
מה יש לסרבי בן 28 לחפש בעיירת הולדתי? אז ככה: בניגוד למה שבוודאי חשבתם, אני לא הסלבריטי הכי גדול שיצא מדלקית'. התואר הזה שמור לדרק "פיש" דיק, סולנה לשעבר של להקת 'מריליון', ובעוד ששאר העולם שכח מקיומה של הלהקה האיומה הזו שתי דקות אחרי 'קיילי' (תעשו גוגל) – בסרביה הם נחשבים ללהיט ענק עד היום. בגלל העובדה הזו אני הייתי האדם הראשון שאיתו ניימן דיבר ביום שהוא הצטרף ליונייטד ומאז הוא ביקש ממני אינספור פעמים "לקחת אותו למקום בו נולד וגדל המוזיקאי הגדול ביותר של דורנו".
בשנתיים הקודמות הצלחתי איכשהו להתחמק אבל השנה לא היה לי סיכוי. אחרי מה שאטו עשה לו בגמר הצ'מפיונס ריו ביקש ממני לדבר איתו במחצית ואמרתי את הדבר היחיד שהייתי יכול לחשוב עליו כדי להוציא אותו מהבאסה. בסוף אפילו את המשחק המזדיין לא ניצחנו אבל גורלי כבר נחרץ. אז ביום המיועד הוא הופיע אצלי בבית בשש בבוקר ויצאנו לדרך. הנסיעה לדלקית' לוקחת שש שעות וחצי ולמקרה שלא ידעתם זה בדיוק הזמן שנדרש על מנת לשמוע, בזה אחר זה, כלומר ברצף, ז'תומרת בלי הפסקות, בכלל, את ארבעת האלבומים המוקדמים של מריליון (לפני שפיש עזב) ולקיים דיון נוקב על תור הזהב של הלהקה.
- "אתה מבין? אנשים חושבים שהיה להם רק שיר אחד"
- "כן"
- "הם לא מבינים שזו להקה שעיצבה את סאונד האצטדיונים של כל שנות ה-80"
- "מממ..."
- "אתה יודע כמה להקות לא היו קיימות בכלל בלעדיהם?"
- "ברור"
- "הקטע הוא שזה אפילו לא השיר הכי טוב שלהם"
- "וואלה...איזה הכי טוב?"
- "וואו, זו שאלה קשה. לפי מה בוחרים? מילים? לחן? תקופה? יש כל כך הרבה דברים שצריך לקחת בחשבון. אם נלך לפי סאונד גיטרות..."
- "אולי נעצור לאכול משהו?"
- "רגע, שאלת שאלה, תן לי לענות"
- "סליחה"
בסופו של דבר הגענו. ניימן ביקש שאקח אותו לבית של פיש. הסברתי לו שהוא כבר מזמן עבר ומי שגרה שם היא גברת מילר הזקנה אבל זה לא עזר. אחרי שהגענו הוא רצה שאני אדפוק בדלת ואבקש להיכנס; אמרתי לו שהוא חולה נפש ושאני חייב ללכת ושיפגוש אותי בכיכר המרכזית ב-5. אחרי שנפרדנו הצלחתי סוף סוף לבקר את המשפחה, לקפוץ לחברים ולעשות את כל מה שלשמו הגעתי, מה שהשאיר רק את הטקס המעיק שארגנו לי ואחרי זה נוכל לחזור הביתה ולשכוח שהיום הזה בכלל קרה.
הכיכר המרכזית של דלקית' התקשטה בצבעים וחגיגיות ככל שניתן. במקום התאספו כמה עשרות אנשים, את חלקם ההורים שלי הכריחו לבוא והשאר היו שם כי למרבה הצער זה הדבר הכי מרגש שקרה במקום הזה כבר אלוהים יודע כמה זמן. התיישבתי על הכסא שיועד לי בצד הבמה וחיפשתי את ניימן, אבל הוא לא היה שם. ראש העיר נשא נאום שכלל מטאפורה כלשהי על עץ ושורשים ואחרי כמה דקות קרא בשמי וניגשתי על מנת לקבל את המגן שהוכן מבעוד מועד. חייכתי בנימוס. חלק מהקהל דרש נאום – סירבתי בתוקף. לפתע נשמעה קריאה: "הרסת לי את החיים חתיכת אפס שכמוך!"
בילי פיטרסון ואני היינו חברים הכי טובים בילדות. שנינו נחשבנו לכישרונות המבטיחים של קבוצת הילדים של דלקית' וכבר מגיל מוקדם הגיעו כל מיני סקאוטים לעקוב אחרינו. האמת שבילי אפילו נחשב למוכשר יותר בתקופה ההיא. לפני אחד האימונים ניגש אלינו המאמן ואמר שסקאוט מיוחד מטעם מנצ'סטר יונייטד בא לראות את שנינו אז כדאי שנתאמץ. אני כנראה לקחתי את זה קשה מדי ובאחד התקולים ריסקתי לבילי בטעות את הברך. אחרי כמה ניתוחים הוא חזר ללכת רגיל אבל ימי הכדורגל שלו הסתיימו. אני הגעתי לאן שהגעתי, הוא נשאר בדלקית'. הרגשתי רע מאוד בגלל זה אבל בסוף זה עבר לי. לו זה לא עבר.
מספר האנשים בכיכר כבר צמח למאתיים בערך. על פניהם היה מרוח חיוך נבוך. הם לא האמינו שמשהו מעניין באמת קורה במקום הזה. ניגשתי למיקרופון במטרה להרגיע את העניינים.
- "בילי, אני לא יודע מה להגיד לך..."
- ""תגיד שאתה מצטער, חתיכת חרא!"
- "אתה יודע שאני מצטער, התנצלתי כבר אלפי פעמים..."
- "והם עוד נותנים לך פרס... למה מגן מעץ?! הייתם יכולים להשתמש בפלטינה מהברך שלי"
- "אתה חושב שאיכפת לי מהפרס הזה?"
- "אתה מת על זה! כל תשומת הלב...סגרו את הכיכר במיוחד...פלטץ' הכוכב שוב מגיע..."
- "אתה חושב שביקשתי את זה?! אתה חושב שאיכפת לי מה חושבים עלי כאן?! מבחינתי הכיכר הזאת וכל העיר המסריחה הזאת יכולים להישרף! ככה לפחות אני לא אצטרך לחזור לכאן כל שנה!"
מיותר לציין שהמגן נלקח ממני. ההמונים התפזרו בסופו של דבר, תוך כדי שהם זורקים לכיווני מבטי שטנה וממלמלים בינם לבין עצמם ("פיש היה הרבה יותר נחמד שעשו לו טקס. הוא חייך, נתן חתימות"), אבל לי לא היה איכפת: כל מה שרציתי זה למצוא את ניימן ולעוף משם. החלטתי ללכת לכיוון האוטו, אולי הוא מחכה לי שם. לפני שהספקתי לצאת מהכיכר ניגש אלי שוטר: "אתה צריך לבוא איתי".
התברר שניימן אכן דפק בדלת בסופו של דבר, רק שאף אחד לא היה בבית. אז הוא החליט לפרוץ. גברת מילר מצאה אותו בחדר השינה שלה, מחטט בארונות "כדי למצוא משהו שלו". אחרי שהגעתי לתחנה הצלחתי לשכנע אותה לא להגיש תלונה בתנאי "שאני לא אראה את הפרצוף שלו כאן לעולם". לפחות בדרך חזרה למנצ'סטר היה שקט. כפי שחששתי, כל הסיפור דלף לצהובונים ולמחרת קיבלתי שיחה מאוד לא נעימה מהבוס, אבל גם היא לא הרסה לי את מצב הרוח. אי אפשר להיות מבואס ביום הכי שמח בשנה – היום בו אני רחוק 364 ימים מהביקור הבא בדלקית'.
דארן פלטשר מבקש להבהיר כי הטקסט הוא טקסט הומוריסטי והדברים שנכתבו אינם משקפים אירועים אמיתיים. למעשה, אם תשאלו אותו יש סיכוי טוב שהוא יכחיש שהוא בכלל כתב אותם
