אמנם במשחקים האולימפיים בלונדון לפני פחות משנתיים לישראל לא היה זוכה במדליה אולימפית, אך פרט לכך בעשרים השנים האחרונות הנציגים הישראלים פקדו כדרך קבע, לפחות פעם אחת, את הפודיום האולימפי. מלבד הספורטאים עצמם, גם לוועד האולימפי יש חלק מסוים בכך. מי שהיה בחזית בשני העשורים האחרונים, לצד צביקה ורשביאק ויגאל כרמי, הוא אפרים זינגר ("זיגי"). בראיון לערוץ הספורט מסכם זינגר את הקדנציה הארוכה שלו בתפקיד.
אם אתה צריך לבחור מילה אחת שתתאר את עשרים השנה שלך בתפקיד, באיזו מילה תבחר?
"זכות. הזכות שנפלה בחלקי להיות חלק מהתנועה האולימפית, להיחשף לעולם המופלא הזה של הספורט האולימפי, וקודם כל לספורטאים, שהם עולם ומלואו, וכל אחד ואחת הם מודלים לחיקוי".
"לא נעשה מספיק בעניין הנצחת י"א חללי מינכן"
מה הרגע המאושר ביותר בכהונה שלך?
"היו לי לא מעט רגעי שמחה, אבל גם רגעים אמיצים שהיו קשורים קשר אמיץ לספורטאים. רגעים מרגשים זה לראות ספורטאי/ת שאני יודע מה הם עברו, עומדים על דוכן המנצחים. כמובן שצריך לציין את מדליית הזהב ההיסטורית של גל פרידמן עם ענף עץ הזית והתקווה. היו גם רגעים מרגשים עם ספורטאים שעשו את כל מה שהם היו יכולים ולא הצליחו. זה מרגש להיות איתם מאחורי הקלעים ולראות את ההתמודדות שלהם. היו גם רגעים קשים, של תסכולים".
"היו רגעים מרגשים נוספים, בין היתר בכל מה שקשור לחללי טבח מינכן", הוסיף זינגר, "לקחנו על עצמנו להמשיך את המסורת שלהם, להנציח אותם, כי אלה ספורטאים שנפלו על מזבח המשחקים האולימפיים. זה לא פשוט וגם עוד לא נעשה מספיק בעניין. יש עוד דברים לעשות. לתנועה האולימפית יש חוב מוסרי לחללי מינכן 1972, ובמיוחד למשפחות החללים כי מעבר לעובדה שהם היו ישראלים, הם גם היו ספורטאים, מאמנים ושופטים אולימפיים. תנועה, כמו שהיא זוכרת את רגעי השיא שלה, צריכה גם לזכור את הרגעים הקשים והאפלים. בלונדון 2012 המשלחת הישראלית צעדה עם דש שחור על הבגד".
מה היה הרגע הכי קשה שלך בתפקיד?
"הרגעים הכי קשים הם לראות ספורטאים שלא הצליחו במשחקים האולימפיים. כולם היו בניי. למרות החזות הנוקשה שהצגתי, כשהמצלמות כבו היו יותר חיבוקים ותמיכה עם הספורטאים". אילו משחקים אולימפיים הכי ריגשו אותך? "לכל אולימפיאדה יש את הייחוד שלה. אטלנטה 1996 הייתה הראשונה שלי, בסידני הגענו עם תוכנית מסודרת ותקציב מיוחד, באתונה היו את המדליות של אריק זאבי וגל פרידמן ובבייג'ין התמודדנו עם הרבה קשיים. לונדון הייתה החוויה הגדולה מכולן, לא מבחינת המשלחת הישראלית, אך כן מבחינת המשחקים האולימפיים".
עד כמה המשחקים האולימפיים הם באמת מרחב שעוקף סכסוכים ומנגנונים פוליטיים? וגם מהבחינה האישית שלך, הרי כולנו יודעים את זה שהית בשבי הסורי במשך שמונה חודשים אחרי מלחמת יום כיפור. "מצאתי בזירה האולימפית כר בלתי רגיל לעשייה ולאופטימיות. לצערי, עדיין במדינת ישראל לא השכילו לקחת את הספורט ולמנף אותו לנושאים אחרים שקשורים לחברה ולמדינה".
ההתמודדות עם תדמית ה"עסקונה"
אתה מרוצה מהוועד האולימפי שהשארת אחריך?
"אני מסתכל על הוועד האולימפי ביום שאחרי ובהחלט אני יכול לומר שעשרים השנים, שהתחילו מוועד אולימפי צנוע, היו משמעותיות. היום יש ועד אולימפי מעורב, משפיע בספורט הישראלי".
ובכל זאת, לוועד האולימפי יש תדמית שלילית בציבור. תדמית של ארגון שמלא בעסקנות ובפוליטיקה.
"אם לגוף יש דרך, חזון ומטרות, הוא חייב ללכת בדרך הזאת, גם אם הדרך הזו היא לא תמיד פופולארית, כי צריך לשאוף להגיע להישגים גם אם זה מירוץ מכשולים. הוועד האולימפי הוא גוף לא פופולארי, לא רק בישראל, כי הוא נתפס כגוף חזק, דעתן. אני לא עוסק בתדמיות, מה גם שתמיד האמנתי בדרך".
אבל בכל זאת, למה יש תדמית כזו שהכל נוגע לאינטרסים ומלחמות פנימיות. ואני אתן דוגמה - כשאתם ביטלתם את הגדלת המלגות החודשיות לספורטאים בחודש שעבר הרבה טענו שאתם עושים את המלחמות שלכם על חשבון הספורטאים.
"נושא מלגות הספורטאים הוא מאמץ משותף של משרד הספורט, מועצת ההימורים והוועד האולימפי. לאורך השנים חל שיפור גם בגובה המלגות שניתנות וגם בכך שבמהלך קרוב לעשרים השנים האחרונות מעולם לא היה עיכוב ולא הקטן ביותר במלגה שספורטאי צריך. טובת הספורטאים היא תמיד לנגד עינינו. אני גם מאמין שהעיכוב בהגדלת המלגות החודשיות הוא לחודש בלבד, וזה היה בשביל לייצב את המערכת ואז לרוץ קדימה".
"מעמד הספורטאי הישראלי? יש עוול שזועק לשמיים"
המעמד של הספורטאי בישראל הוא מאוד נמוך
"מעמדו של הספורטאי הישראלי הוא רחוק ממה שהייתי רוצה וממה שאנחנו רואים באירופה, אך בתקופה האחרונה מתחילים לעשות שינויים. משרד הספורט עושה שינויים בכיוונים נכונים, אבל עדיין ממשלת ישראל לדורותיה לא הפנימה את החשיבות שיש בספורט. בלי בתי הספר, הספורט הישראלי ימשיך להיות תלוי במספר בודד של ספורטאים וספורטאיות. בסיס הפירמידה תמיד יהיה רעוע".
זינגר גם נדרש להתייחס לסוגיה הכלכלית המרחפת תמיד מעל הוועד האולימפי, לפיה יש ספורטאים בכירים שלא מצליחים לגמור את החודש. "אני יכול לומר בוודאות ובאחריות שאין ספורטאי, שנמצא בסגל האולימפי הבכיר ומצבו הכלכלי לא מאפשר לו/לה להקדיש את כל הזמן לספורט בצורה המקצוענית ביותר", אמר המנכ"ל הפורש, "לומר לך שאני לא חושב שצריך לתת יותר? בוודאי שצריך. להגיד שאני לא חושב שיש חוסר איזון ועוול שצועק לשמיים כשאני רואה מה כדורגלנים מקבלים לעומת ספורטאים בענפים האישיים? בטח שזה עוול. לצערנו, אין היום תשתית חזקה של אגודות, שיכולה לשאת את אותם ספורטאים. הספורטאי מתחיל את הקריירה שלו באגודה והוא חוזר אליה גם בסוף. זה נושא שדורש את שיתוף הפעולה של הממשלה והטוטו. רק ביחד אפשר להגיע להישגים".
למה באמת אין שיתוף הפעולה בין כל הגורמים הרלוונטיים שמנית?
"אי אפשר להימנע מוויכוחים בין הגורמים שמרכיבים את הספורט בארץ. הם לגיטימיים ואפילו חשובים, כי אם עושים אותם נכון, הם מפרים אחד את השני. בארץ יש מאבקי כח בספורט בארץ, כמו שיש מאבקי כוח בספורט בכל מקום בעולם".
מה המסר שלך?
"המסר שלי לכל הגורמים השותפים לספורט הוא שנפלה בידנו הזכות לעסוק בחלק הכייפי של החיים, בחלק החיובי של החיים, עם אנשים מוכשרים. זו זכות שלא נופלת בחלקו של כל אחד, בוא ניקח את הזכות הזו ונעבוד ביחד".
סאגת אליס שלזינגר
מה אתה חושב על אליס שלזינגר, שרוצה לייצג מדינה אחרת?
"במערכת הבינלאומית, זה מצב לא נדיר - שספורטאים עוברים ממדינה למדינה. כאשר ישנם מצבים שבקצה הפירמידה יש מקום רק לספורטאי אחד, אז צריך לחשוב איך מאפשרים לספורטאים שלא הצליחו לממש את עצמם. יש כאן שני רצונות - הלאומי והאישי של הספורטאי. יש לנו גם דוגמאות. רמי צור, שהתחרה עם מיכאל קלגנוב על מקום אחד בקיאקים, הופיע בסידני במדי המשלחת האמריקאית".
כלומר, אתה קורא לאיגוד הג'ודו לשחרר אותה.
"קטונתי מלקרוא. אני מציע לדבר, להקשיב ולא להיכנס לפינות, כי פינות זה בדרך כלל לא טוב.
לסיום, אתה יודע כבר מה אתה הולך לעשות הלאה?
"אחרי עשרים שנה בתפקיד אני מרגיש שאני רוצה לעשות שינוי. חלק מהשינוי הוא גם לנסות שוב לחוש את ההתרגשות של חוסר הוודאות. החלטתי לפרוש כדי לפתוח דלתות. אני נשאר חבר בוועד האולימפי האירופי ואמשיך לעסוק בתנועה האולימפית. אני מפרגן לעצמי שנת שבתון או חצי שנה, אבל אחרי זה - יש לי תחושה מוזרה שאנחנו עוד ניפגש".
