אם כן, זהו הטור הראשון מיני רבים שעוד יגיעו אחריו (בתקווה...), ובו אספר מעט על עצמי, על עבודתי ועל הרפתקאותי בארץ ובעולם.
כמו שכתבתי, שמי חנוך, אני בן 31, נשוי למורן ואב גאה לאורי הקטנה בת השנה וחצי.
במשך 18 השנים האחרונות אני רוכב באופן קבוע על אופני הרים ברחבי הארץ ובעולם, בתחרויות, טיולים והדרכות לקבוצות ויחידים. שמונה עשרה שנים הן זמן ארוך במושגי אופני ההרים בישראל, וחישוב קל יראה שאני רוכב, בעצם, משנת 1994. וואו, איך שהזמנים השתנו.
כשהתחלתי לרכוב, אי אז בגיל 14, רכיבת ההרים בישראל היתה ממש בחיתוליה. מפגש עם בחור בטייץ היה נדיר עד כדי כך שהתביישתי ללבוש אותו בפומבי... בשנים הראשונות טיילתי עם אבי ברחבי ישראל, והשתתפתי פה ושם גם בתחרויות, דוגמת סובב סדום האלמותי, או סובב גליל זצ״ל.
לאחר הצבא החלטתי שברצוני להתחיל להתחרות באופן רציני, ולכן התחלתי להתאמן בהתאם. נרשמתי לאיגוד האופניים בקטגוריית העלית, והתחלתי להתחרות באופן תכוף. בשנתי הראשונה כבר סיימתי במקום השביעי באליפות ישראל, ומצאתי את ייעודי בחיים: לרכוב על אופניים.
בין השנים 2002-2005 התחריתי בישראל, ניצחתי תחרויות והייתי מבקר קבוע על הפודיום בתחרויות הקרוס קאנטרי שהיו אז בשיא פריחתן. נהניתי מההצלחה, אך חיפשתי כל העת אתגרים חדשים... כמו שתראו בטורי הבאים, החיפוש אחר אתגרים מנהל את בחירותי המקצועיות, והביא אותי (ועודנו מביא) למקומות מדהימים ולבחינת גבולות היכולת האישית שלי.
בשנת 2005 הייתי לישראלי הראשון אשר התחרה בארצות הברית, בסבב האמריקאי של תחרויות אופני ההרים. התחריתי כחלק מקבוצת TREK האמריקאית, ואת ארבע השנים שבין 2005 ל-2008 ביליתי חצי שנה בישראל וחצי שנה בקרוואן, חוצה את ארה״ב וקנדה לאורכן ולרוחבן, רודף שאחר תחרויות במקומות נידחים ומדהימים.
אך גם מהחיים בדרכים רוויתי, וכשחזרתי לישראל, המשכתי בחיפושים אחר אתגרים חדשים. מצאתי אותם בעולם אופני הסינגל-ספיד, שם בחנתי את גבולות יכולותי וניצחתי בתחרויות קצרות במיוחד (אול מאונטיין/דאון היל), בינוניות באורכן (xc קלאסי ותחרויות סינגל-ספיד ייעודיות) ותחרויות סיבולת סופר ארוכות (מאה מייל, מאתיים שלושים ק״מ...). בקיצור- הלכתי עם הסינגל-ספיד עד הסוף...
בשנה שעברה החלטתי להשתתף באליפות העולם בסינגל-ספיד שנערכה באירלנד, וסיימתי במקום השביעי והמכובד למדי.
כשהתחלתי לרכוב, אי אז בגיל 14, רכיבת ההרים בישראל היתה ממש בחיתוליה. מפגש עם בחור בטייץ היה נדיר עד כדי כך שהתביישתי ללבוש אותו בפומבי... בשנים הראשונות טיילתי עם אבי ברחבי ישראל, והשתתפתי פה ושם גם בתחרויות, דוגמת סובב סדום האלמותי, או סובב גליל זצ״ל.
לאחר הצבא החלטתי שברצוני להתחיל להתחרות באופן רציני, ולכן התחלתי להתאמן בהתאם. נרשמתי לאיגוד האופניים בקטגוריית העלית, והתחלתי להתחרות באופן תכוף. בשנתי הראשונה כבר סיימתי במקום השביעי באליפות ישראל, ומצאתי את ייעודי בחיים: לרכוב על אופניים.
בין השנים 2002-2005 התחריתי בישראל, ניצחתי תחרויות והייתי מבקר קבוע על הפודיום בתחרויות הקרוס קאנטרי שהיו אז בשיא פריחתן. נהניתי מההצלחה, אך חיפשתי כל העת אתגרים חדשים... כמו שתראו בטורי הבאים, החיפוש אחר אתגרים מנהל את בחירותי המקצועיות, והביא אותי (ועודנו מביא) למקומות מדהימים ולבחינת גבולות היכולת האישית שלי.
בשנת 2005 הייתי לישראלי הראשון אשר התחרה בארצות הברית, בסבב האמריקאי של תחרויות אופני ההרים. התחריתי כחלק מקבוצת TREK האמריקאית, ואת ארבע השנים שבין 2005 ל-2008 ביליתי חצי שנה בישראל וחצי שנה בקרוואן, חוצה את ארה״ב וקנדה לאורכן ולרוחבן, רודף שאחר תחרויות במקומות נידחים ומדהימים.
אך גם מהחיים בדרכים רוויתי, וכשחזרתי לישראל, המשכתי בחיפושים אחר אתגרים חדשים. מצאתי אותם בעולם אופני הסינגל-ספיד, שם בחנתי את גבולות יכולותי וניצחתי בתחרויות קצרות במיוחד (אול מאונטיין/דאון היל), בינוניות באורכן (xc קלאסי ותחרויות סינגל-ספיד ייעודיות) ותחרויות סיבולת סופר ארוכות (מאה מייל, מאתיים שלושים ק״מ...). בקיצור- הלכתי עם הסינגל-ספיד עד הסוף...
בשנה שעברה החלטתי להשתתף באליפות העולם בסינגל-ספיד שנערכה באירלנד, וסיימתי במקום השביעי והמכובד למדי.
במקביל, בשנתיים האחרונות, ביעבע בי הרצון ללכת הכי רחוק שאפשר. לנסות ולדחוף את גבולות המעטפת, לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי... בקיצור- בימים רכבתי בבן שמן, ובלילות חלמתי על הרי הרוקי האמריקאים.
כך הגעתי להחלטה להשתתף בתחרות אופני ההרים הארוכה והקשה בעולם, ה-Tour Divide, עליה אספר לכם בטור הבא. מה, חייבים להשאיר אתכם במתח, לא?
