כשביקשו ממני לכתוב טור על ההרגשה שלי בתקופה הקשה הזו, אפילו לא ידעתי איך להתחיל. אף פעם, אף אחד לא חשב שדבר כזה יקרה במדינה שלנו, בבתים שלנו, לחברים ולקרובים שלנו.
באותה שבת שחורה, ב-7 באוקטובר, הייתי במהלכה של תחרות גביע העולם בברלין. באותו בוקר לא תוכננו לי משחי מוקדמות, אלא רק גמר ישיר בערב של 400 מטר מעורב אישי. התעוררתי להודעות של חברים שסיפרו לי מה קורה בארץ, או לפחות ניסו להסביר.
אני לרוב לא קוראת חדשות, כי זה לא עושה לי טוב, אבל באותו הבוקר ישר פתחתי והייתי המומה, בשוק, פשוט לא האמנתי. מן הסתם, זה משהו שבלתי אפשרי לעכל, לא יוצא מהראש ותקוע לך במחשבות. איך זה קרה? למה זה קרה?
באותו היום התלבטתי אם אני צריכה להמשיך להתחרות או לא, אבל בסוף החלטתי, לאחר התייעצות עם הפסיכולוג שלי, שאשחה בגמר בערב. האמת שבכלל לא חשבתי על המשחה ושום דבר שקשור אליו, אני חושבת שביצעתי אותו באוטומט וזה משהו חדש לי יחסית. באותו הלילה בכיתי, הייתי מדוכאת והמומה, ולא הצלחתי להפסיק לקרוא את החדשות ולנסות להישאר מעודכנת. זה סוג של חוסר אונים כשאתה רחוק מהבית, ולא עשיתי שום דבר אחר חוץ מלהתעדכן כל הזמן, מלבד בזמן התחרות.
למחרת, ביום השלישי והאחרון בבריכה בברלין, החלטתי שאשחה, אסיים את התחרות ואנסה להתרכז במשחה החזק שלי כמה שאפשר כדי לייצג את המדינה גם ברגעים הקשים האלה. סיימתי במקום השלישי, ובסוף כל משחה מתקיים ראיון על הפודיום, ושאלו אותי איך אני מרגישה בעקבות האירועים. עניתי שקשה לי לראות את הזוועות ולהיות כל כך מרוחקת מהבית ומהקרובים אליי, ושגם ברגעים כאלה אני מנסה לעשות ככל יכולתי כדי לייצג את המדינה בכבוד. למזלי באותם יומיים קשים, היה איתי ישראלי נוסף מהנבחרת, דניס לוקטב, ומאוד עזר לי שיכולנו לחלוק יחד את הרגעים הקשים האלה.
דניס ניסה כמה שיותר לגרום לי לא לחשוב על זה, וניסינו לחפש דרכים שיעסיקו אותנו במקום להיות כל היום בחדר מול הטלפון, כי אז פשוט קוראים הכול, וזה מדכא מאוד. אז החלטנו לצאת קצת להתרענן בעיר, הלכנו בפעם הראשונה לאנדרטה לזכר הנספים בשואה, וזה היה סמלי מאוד להיות במקום כזה ביום בו המילה "שואה" הוזכרה בו כל כך הרבה פעמים.
סבב הגביע העולמי מונה שלוש תחרויות בשנה - ברלין, אתונה ובודפשט - כך שאותה תחרות הייתה הראשונה מבין השלוש. מברלין עברנו לאתונה ושם הייתי הישראלית היחידה. ספורטאים ואנשי צוות רבים ממדינות אחרות ניגשו אליי והתעניינו בשלומי, אמרו מילה טובה, ניסו לנחם, אבל בסופו של דבר אף אחד לא יכול באמת להבין את מה שעברנו ואנחנו עדיין עוברים כעם. ביוון הרגשתי מאוד לא בטוחה, פחדתי ובקושי ישנתי והייתי מאוד מדוכאת בשבוע הזה. כנראה שבגלל כל המצב הזה, חליתי והיה לי מאוד קשה להמשיך בשגרה ולהגיע לאימונים. בקושי תפקדתי. הניסיון לשמור על השגרה כמה שאפשר, עזר לי בסופו של דבר ולא נתן לי להיכנס לדיכאון עוד יותר עמוק.
במהלך השהייה ביוון, התלבטתי עם המאמן אם כדאי לי להישאר ולהתחרות במצבי, כאשר אני לא מצליחה לישון, מפחדת להיות לבד ובקושי מתפקדת, בעיקר כשאין עוד ישראלים לידי. לאחר התלבטויות החלטנו יחד שעדיף לי לא להתחרות, ולהמשיך לצ'כיה, שם שהתה חברתי לנבחרת ישראל דריה גולבטי יחד עם חברה צ’כית ששוחה איתנו ואירחה אותנו בביתה.
המאמן שלי, טום ראשטון, אמר לי שהיום בו קיבלתי את ההחלטה לטוס לצ'כיה, היה גם היום הראשון בו חייכתי מאז תחילת המלחמה. מי שמכיר אותי יודע כמה אני בן אדם מאוד חייכן כך שרואים את זה ישר. כשהגעתי לצ'כיה ההרגשה שלי השתפרה מאוד, וגם הצלחתי לחזור לשגרה מלאה. נכון לעכשיו אני מתאמנת בחו"ל עד להודעה חדשה בתקווה שאצליח לחזור לארץ בקרוב.
