בקולנוע, אחד מכלי המבע בו עושים סרטים פוסט-מודרניסטים שימוש בולט הוא שבירת "הקיר הרביעי" (הלא הוא - המסך). כלומר, דמויות שפונות באופן ישיר אל המצלמה ודרכה, אל הצופים. הדמויות הללו, בניגוד לקולנוע הקלאסי, מודעות לעובדה שהן נמצאות בסרט ולא מתנהגות כאילו הן מתקיימות במציאות נפרדת, המתרחשת על המסך ומנותקת מזו של הצופה. הן מבינות שהן חלק מהיצירה, ממשהו פיקטיבי, והן מנסות לשדל אותנו, הצופים, לתמוך ב"אמת" שלהן, כפי שהן בוחרות להציג לנו אותה. בשניות הסיום של אני, טוניה, פונה דמותה של טוניה הארדינג אל המצלמה ואומרת: "השונאים שלי רוצים שאגיד את האמת. אין אמת, זה בולשיט. לכל אחד יש אמת משלו, והחיים עושים עם זה מה שהם רוצים".
המונולוג הקצר והמרתק הזה נועל סרט מסחרר, בו מושג האמת עולה לדיון שוב ושוב, והשילוב בין התרבות הגבוהה (החלקה על הקרח) לבין התרבות הנמוכה ממנה הארדינג וסביבתה מגיעים (אלימות, התעללות, white trash וכו') מייצר את אחת האנטי-גיבורות המוצלחות שנראו על המסך, לפחות בכל הנוגע לסרטי ספורט וייתכן שגם מעבר לכך.
נתקלנו לאורך הספר הזה בסרטי ספורט רבים המבוססים על סיפורים אמיתיים. מבין אותם סרטים, ישנם כאלו שנאמנים יותר למציאות כפי שהתרחשה, ואחרים שרק שואבים ממנה השראה לסיפור שהם מציגים. אולם אפילו אלו שמשתייכים לקבוצה הראשונה דואגים לשחק עם המציאות במידת מה, על מנת שתיווצר דרמה קולנועית מעניינת. זה מה שעושה אותם סרטים טובים, כאלו שראויים להיכנס לספר הזה.
גם אני, טוניה מבוסס על סיפור אמיתי. הוא מציג את עלייתה ונפילתה של הארדינג ומעל הכל, את המקרה בגינו הפכה כדבריה בסרט ל"אדם השני הכי מפורסם בעולם, אחרי ביל קלינטון" - התקיפה שבוצעה כנגד יריבתה הגדולה בעולם ההחלקה על הקרח בתחילת שנות ה-90, ננסי קריגן. יום לפני אליפות ארצות הברית, שנערכה בדטרויט בינואר 1994, ושבעה שבועות בלבד לפני אולימפיאדת החורף בלילהאמר, נורבגיה, הוכתה קריגן עם אלת משטרה מתקפלת בברך ימין שלה, בעודה עושה את דרכה מזירת ההחלקה אל חדרי ההלבשה בתום האימון. המשטרה וה-FBI לא התקשו לאתר תוך כמה ימים את התוקף הלא מבריק במיוחד וממנו, הראיות הובילו במהרה, לפחות בקשר נסיבתי, לבעלה של הארדינג, ג'ף גילולי ומשם למחליקה עצמה. הארדינג הייתה צריכה לסיים בין שלוש הראשונות באליפות כדי להשיג את הכרטיס האולימפי והמסלול שלה הפך להרבה יותר קל לאחר שקריגן לא השתתפה בשל הפגיעה שספגה. הארדינג אכן זכתה לבסוף באותה תחרות והשיגה את הכרטיס המיוחל, אבל קשה היה שלא להבחין במניע שלה לתקיפה.
גם התקשורת והקהל שמו לב לכך היטב. כמעט בן לילה הפכה קריגן לנסיכה האומללה והארדינג לשטן הגדול, אחת הספורטאיות השנואות בעולם כולו וכפי שדמותה מעידה בסרט, גם לפאנץ' ליין של תוכנית האירוח הליליות. השם שלה ושל גילולי הפך נרדף לאירועים אלימים (בדרך כלל כאלו שנעשים בצורה מטופשת או מתוך נקמה קנטרנית) והמפגש בין שתי המחליקות המדוברות על הקרח במשחקים האולימפיים היה ונשאר אחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בתולדות אמריקה. אולם בשעה שהתקשורת ליבתה את היצרים ועזרה למחוץ עד אפר את הארדינג, שהייתה אז בת 23 בלבד, לטובת הרייטינג (לקראת סוף הסרט, כל העיתונאים נוטשים בבת אחת את הדמויות שלנו והטלוויזיה עוברת להתמקד בסיפור של ספורטאי סורר אחר, או ג'יי סימפסון – מכונת הרייטינג הבאה בתור), הרי שאף אחד לא טרח להתעמק בפרטים עצמם וזה מה שאני, טוניה מנסה להראות לנו.
מבחינת הסיפור עצמו, אני, טוניה קרוב לסוג סרטי הספורט המבוססים על מקרה אמיתי שאינם מתערבים יותר מדי באירועים. למעשה, הוא משתדל להישאר כמה שיותר קרוב למציאות. זה כולל שחזור די מדויק של קטעי הופעות של הארדינג, עם התלבושות הביתיות שהכינה, המוזיקה שעצבנה את השופטים (שירים של להקת זי זי טופ בין היתר) ותרגיל ה"טריפל אקסל" האגדי, וזה כולל מקרים איומים שהתחוללו במשפחתה (זריקת הסכין, המכות הבלתי פוסקות, איומי הרצח) ואת השתלשלות האירועים בתקיפה עצמה. זה אפילו כולל את הראיונות שנערכים מול המצלמה, אשר חלקם מזכירים ראיונות אמיתיים שהעניקו המעורבים השונים. במקום לשכתב את האמת, הספורטיבית ובכלל, הסרט מאפשר לדמויות שלו להציג את המציאות כפי שהן רואות או זוכרות אותה. הדרמה נוצרת הודות להבדלי הגרסאות הגסים, כאשר כל אחת מהדמויות מושכת לכיוון שלה ומנסה להציג את האמת שלה כאותה "אמת מוחלטת".
הבחירה הזו מרתקת במיוחד בסרט כזה, שמבוסס על סיפור שלכאורה כולם מכירים וזוכרים היטב. אבל האם הם באמת זוכרים אותו? לא בטוח. אליסון ג'ני, שמגלמת באמנות את לבונה, אימה של טוניה (וזכתה באוסקר לשחקנית המשנה על כך, למרות שהייתה רק שמונה ימים על סט הצילומים) הודתה שעד שקראה את התסריט, היא הייתה משוכנעת שהארדינג הייתה זו שתקפה באופן אישי את קריגן. כדי להמחיש את חורי הזיכרון הללו, בתחילת סצנת "התקרית" אנחנו רואים את הארדינג גוחנת מעל קריגן ואז מסובבת את מבטה למצלמה, במראה פרוע ועם דם על כל הפנים. כאמור, היא יודעת שהיא למעשה מצטלמת לסרט וכך הסצנה הזו גם שוברת שוב את הקיר הרביעי וגם עוזרת לנו להבין שהדברים אינם בהכרח כפי שאנו זוכרים אותם.
כבר משמו של הסרט אנחנו יכולים לקבל רמז לסגנון המיוחד בו הוא בוחר. אני, טוניה משלב בין הסיפור כפי שהארדינג מציגה אותו (לפיו לא ידעה על התקיפה), לבין הגרסאות הסותרות של כל המעורבים האחרים. היא ה"אני", הם ה"טוניה". היא מביטה על החלק שלה בסיפור הזה, הם בוחנים אותה מבחוץ.
את התסריט של אני, טוניה כתב סטיבן רוג'רס. ערב אחד הוא אירח את האחיינית שלו והשניים החלו לצפות יחד ב-The Price of Gold הסרט הדוקומנטרי מסדרת "30 על 30" של ESPN, שעסק במקרה של הארדינג וקריגן. רוג'רס גילה לפתע שבת משפחתו הצעירה כלל לא הכירה את הסיפור, בעוד שהוא זיהה בו נושאים בוערים ומרתקים דוגמת פערי מעמדות, יחסי תקשורת-ספורטאים, משפחות לא מתפקדות והקשיים הפסיכולוגים העמוקים, המתלווים לענפי ספורט אינדיבידואלים שדורשים דיוק ושלמות.
לאחר שקיבל השראה יצא רוג'רס להשיג מהארדינג את הזכויות לסיפור החיים שלה. במשך שש שעות הוא ישב במטבח המלוכלך שלה (בקטעי ה"עדות" של הארדינג בסרט אפשר לראות מאחוריה כיור מלא בכלים כמחווה לכך) ושוחח איתה על חייה ועל גרסתה לתקיפה. בשלב הבא הוא איתר את גילולי ושאל גם אותו על הסיפור, וכאשר כל אחד מהם הציג גרסה שונה לחלוטין, רוג'רס הבין איך הסרט צריך להראות.
לתפקיד הארדינג הוא הצליח לגייס את מרגו רובי, שגם הפיקה את אני, טוניה. השחקנית האוסטרלית הייתה ילדה קטנה בארץ רחוקה כאשר הארדינג וקריגן עלו לכותרות בארצות הברית, וכלל לא הכירה את המקרה, אולם זה לא הפריע לה להתחבר לסיפור ולהיכנס לנעלי ההחלקה של הכוכבת הסוררת. רובי למדה במשך חודשים ארוכים איך לבצע את התרגילים הפחות מורכבים של הארדינג (את השאר עשו מחליקים אמיתיים ששימשו ככפילים או אפקטים ממחושבים, שכן אף אחד לא יכול היה לבצע עבור הצילומים את הטריפל אקסל). היא אפילו נפגשה עם הארדינג לקראת הצילומים ולבסוף הייתה מועמדת לאוסקר על הופעתה.
רובי מגלמת את הארדינג מגיל 15, אז היא פוגשת לראשונה את ג'ף בזירת ההחלקה המקומית ועוברת ממערכת יחסים איומה אחת (עם אימה המתעללת) לאחרת (עם בעל מכה וקנאי), ועד לשנות ה-40 לחייה, אישה מפוכחת אחרי הנפילה מגג העולם לאשפתות. היא נעה בנוחות בין הדמות הקשוחה, שסיגלה לעצמה הרגלים הישרדותיים, לבין הצעירה שמבינה שכדי להצליח בענף הספורט בו היא משתתפת, עליה להיות יפה ועדינה, או להילחם ולנסות לשנות אותו מהיסוד.
מעל הכל, רובי מצליחה במשימה הסבוכה ביותר - לגרום לנו כצופים להתחבר לאנטי-גיבורה, למי שאמורה להיות הרעה בכל הסיפור, אך מתגלה בעיניי רבים כקורבן בפני עצמה. "היא הותקפה?", זועפת טוניה מול המצלמה כאשר היא עוסקת באירוע עם קריגן. "גם אני", ובהמשך היא מוסיפה בנוגע ליחס כלפיה לאחר האירוע: "זה כמו לעבור התעללות שוב, רק הפעם מידיכם. כולכם. כולכם התוקפים שלי". קריגן היא רק כלי בסרט הזה, ולכן כמעט ואיננו שומעים או רואים אותה. הבמה היא של טוניה, לספר את סיפורה. לצערה כאמור, היא לא היחידה שמספרת וכך הגרסה שלה מתערערת.
מי שבונה את הקצב המסחרר של אני, טוניה ועוזר לסרט לנוע היטב בין הקלילות הקומית שלו לבין הדמויות והסיטואציות הנוראיות שהוא עוסק בהן הוא הבמאי קרייג גילספי, בן ארצה של רובי. גילספי היה במאי פרסומות ותיק (ב-1993 אפילו עשה פרסומת למרק בכיכובה של קריגן) ואני, טוניה היה סרט הספורט השלישי בקריירה שלו, אחרי "מר וודקוק" מ-2007 ו"יד בשווי מיליון דולר" מ-2014, על שחקני קריקט הודים שהופכים לשחקני בייסבול.
אולי כיוון שכמו רובי, גם הוא היה מרוחק מהסיפור בזמן אמת, גילספי מייצר סרט שאיננו מתנצל. הוא מרשה לעצמו לעסוק באומץ בסיפור נפיץ ולא חושש להציג את הגיבורים שלו, שבזמן אמת נראו גדולים מהחיים, כעלובים במיוחד. עיתונאי ספורט גנרי שמופיע כאחד המרואיינים בסרט אומר ברגע שאנחנו מגיעים לתקיפה: "לא ייאמן שבסיפור שכולו מורכב מטמבלים, שני הטמבלים הכי גדולים עשו את הדבר הזה".
גילספי מציג את השילוב הבעייתי בין עולם ההחלקה הצבעוני, הנוצץ והמחויך, לעולם האפל המתקיים מתחת לפני השטח. הוא מבהיר לנו שטוניה היא אכן רדנקית אלימה ולא משכילה, אולם באותה נשימה גם מבהיר לנו שהיא בסך הכל הייתה החוליה המנוצלת והחלשה מכולן. קורבן בפני עצמה. הביקורת של אני, טוניה לא מנסה להסוות את עצמה: "או שאנשים אוהבים את טוניה או שלא, בדיוק כמו את אמריקה. טוניה היא אמריקה", אומרת בפתיחת הסרט המאמנת שלה, דיאן ואילו הארדינג מהדהדת בסיום מסר דומה: "אמריקה - הם רוצים מישהו לאהוב ומישהו לשנוא, והם רוצים את זה קל".
היו מי שלא התחברו לקו הביקורתי הזה. אחרים לא אהבו את הפן ההומוריסטי בו נוקט הסרט כלפי מי שנתפסה על ידם כפושעת, או לא התלהבו ממה שהם ראו כ"מבט מגבוה" על טוניה, השפלה שלה במקום תמיכה באישה שהתמודדה עם כל הקשיים הללו. אולם על פי רוב הביקורות היו חיוביות, בעיקר כלפי תצוגות המשחק, והסרט הצליח בקופות הרבה מעבר למצופה.
יחד, רוג'רס וגילספי מרכיבים את אני, טוניה דרך תקופות שונות בחייה, החל מהילדות, בה לבונה לא מרשה לבת שלה לרדת מהקרח אפילו כדי ללכת לשירותים, דרך ההידרדרות המהירה של היחסים עם ג'ף (בגילומו של סבסטיאן סטאן, המוכר גם כ"חייל החורף" מסרטי מארוול/הסדרה על שמו), רגע השיא עם ה"טריפל אקסל" המוצלח, הנפילה בעקבותיו ולסיום, התקיפה והשלכותיה. בראיון לניו יורק טיימס הסביר גילספי שבסרט יש ארבע סצנות החלקה על הקרח בולטות, שנלקחו מתחרויות גדולות בהן השתתפה הארדינג, ולכל אחת מאותן סצנות יש מבע קולנועי משלה: הצילום, הסאונד, התאורה, המוזיקה, התלבושות - הכל משתנה משמעותית בין סצנה לסצנה כזו, כדי לשקף את האנרגיות של טוניה והמצב שלה בחיים באותו רגע. זה עוזר לנו להיסחף עם העלילה קדימה.
בסופו של דבר, אני, טוניה לוקח את הגיבורה שלו מזירה אחת, של ההחלקה על הקרח, ועד לזירה אחרת, של אגרוף. גם בזו וגם בזו, וגם בכל הדרך שהיא עוברת ביניהן, טוניה חוטפת מכות, פיזיות ונפשיות. למזלה, היא גם יודעת להחזיר, כיאה לילדה שגדלה בסביבה אלימה וקשוחה והצליחה לבנות את עצמה מאפס ועד לאישה האמריקאית הראשונה שמשלימה את ה"טריפל אקסל". האם כולנו מאמינים לאמת שלה? בניגוד לספורט, זה כבר קרב אחר, בו היא לא יכולה לנצח.
הכתבה היא הפרק על אני, טוניה מתוך הספר החדש של העיתונאי וחוקר סרטי הספורט עידן ויניצקי, "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים של הקולנוע המודרני". הספר מציג 50 סרטי ספורט אהובים ומקדיש לכל אחד מהם מספר עמודים, המתארים את הרקע, היוצרים והסיבות שהופכות את הסרט למהנה וזכור. ברגע שתצללו לקריאה, תרוצו לצפות בסרטים ותראו אותם באור אחר לחלוטין.
