שיא העונה של הפוטבול האמריקאי מגיע בחודשים הראשונים של השנה האזרחית, וגולש אל תחילת השנה החדשה עם הפלייאוף שמסתיים בחגיגת הסופרבול. הגיבורים הגדולים של העונה שעברה היו פייטון מאנינג (אז בן 39), אחד מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה של הליגה עסק בעיקר בלרשום את שמו על המון שיאי ליגה, זאת למרות כושר ירוד ויכולת רעה על המגרש. וקם ניוטון, הקווטרבק הצעיר (26) של קרולינה נראה בלתי עציר. עם קבוצה צעירה ומעט נשקים התקפיים ברמה גבוהה, הצליח להשיג את המאזן הטוב בליגה ולהוביל את ההתקפה הקטלנית בליגה.
לקהל האמריקאי, פייטון מאנינג הוא גיבור הפוטבול המושלם. הוא מגיע ממשפחה בעל מסורת ארוכה בליגת ה-NFL. אביו ארצ'י היה קוורטרבק מוצלח בליגה, אחיו הצעיר זכה פעמיים באליפות והוא בעצמו רשום על כמעט כל שיא חשוב בעמדת הקוורטרבק (הכי הרבה יארדים במסירה בקריירה ובעונה אחת, הכי הרבה טאצד'אונים במסירה בקריירה ובעונה אחת, הכי הרבה טאצ'דאונים במשחק אחד ועוד...). בתחילת 2016, כשה-NFL נכנס לפלייאוף, לכולם היה ברור שזוהי שירת הברבור של פייטון. ההזדמנות האחרונה של הכוכב המזדקן לרשום את שמו בהיסטוריה שוב ולהכנס לרשימה מצומצמת של קוורטבקים שמובילם את קבוצתם ל-2 אליפויות, רגע לפני שהוא פורש.
ניוטון לעומת זאת היה בשיא הקריירה שלו. נראה שהכל בא לו בקלות. למרות פציעות שפגעו בהתקפת הקבוצה, קרולינה דהרה בלי מעצורים והגיעה לפלייאוף כמועמדת מספר אחת לזכיה באליפות ועם המאזן הטוב ביותר בליגה. ומבחינה התקפית, זה היה בעיקר בזכות הקוורטבק שלהם.
הפלייאוף של הליגה, כמו העונה הרגילה, נבנה לקראת מאבק בין ניוטון למאנינג. מאבק ששיקף מאבק בין דורי באמריקה. מצד אחד מאנינג, שייצג את האמריקאי הלבן, איש המשפחה ממעד הפועלים שבנה את אמריקה. מהצד השני ניוטון, האפרו אמריקאי, אתלט העל, שייצג את מה שהצעירים חולמים להיות וההצלחה שאליה הם מכוונים. האיש שכל טאצ'דאון שלו סיים עם אקט דימיוני של חשיפת החזה – רוצה לאמר 'אני סופרמן' (מה שהפך גם לכינוי שלו).
קאם, אפשר סלפי?
כדי להבין את ההבדלים בין מאנינג לניוטון, מספיק לצפות בפרסומות של שני הכוכבים. מאנינג, שכיכב באינספור פרסומות ובשנה שעברה הרוויח 12 מיליון דולר רק מחסויות, מוצג תמיד כאיש משפחה למופת והערך השיווקי שלו נשען על היתרונות של הדימוי הזה. אצל ניוטון, הדגש תמיד על כמה הוא מוצלח, כמו הוא חזק או כמה הוא נערץ. דוגמא פשוטה אפשר לראות בפרסומות שהשניים עשו לספורטסנטר של ESPN כשפייטון מדמה ביקור משפחתי במשרדי התוכנית, וניוטון מקבל משרד עם גביעים בכל מקום, ואף מוסיף עוד גביע אחד בעל אופי משרדי – כלומר, גם במשרד הוא הכי טוב.
ואמריקה היתה מרוכזת במאבק הזה. צופי הפוטבול היו מוכנים לחילופי הדורות. רגע לפני אחד המהפכים הפוליטיים המפתיעים בהיסטוריה, לכולם היה ברור שתם זמנם של אנשי המשפחה ואנשי מעמד הפועלים והגיע זמנו של הדור החדש - דור הסלפי ו-WiFi. הצעירים שמרוכזים בעצמם ובהצלחה האישית שלהם, ויודעים טוב מאוד שהמדיה נמצאת בכל מקום ומגיבה באופן מיידי. במובן הזה, היה נראה שהפלייאוף ממשיך באותה הדרך.
מאנינג ניצח משחקים בקושי, בעיקר בזכות הגנה עילאית של הקבוצה שלו, בזמן שניוטון, ה-MVP של העונה הרגילה, מביס את כל מי שעומד מולו ומתנהג כאילו הוא הדבר הכי טוב שהגיע לליגה הזאת. "ריקוד הדאב", חגיגת הטאצ'דאון החדשה שלו, הפכה לטרנד עולמי וזכתה לחיקויים בכל פינה ובכל סוג ספורט.
ביום שמקודש לתקשורת, שבוע לפני הסופרבול, ניוטון נראה מחויך והתלוצץ עם כל מי שעבר לידו או שאל אותו שאלות. אפילו סנופ דוג הבין שהמקום הכי טוב להיות בו הוא ליד הקוורטרבק של קרולינה. לא היה ספק מי הכוכב הכי גדול באזור, וגם ניוטון הבין את זה על עצמו. הוא לא התבייש לקרוא לעצמו "משרת של אלוהים", לטעון ש"התקשרות לא מבינה אותי, אבל רק כי היא לא ראתה אותי מספיק". הוא סיפק ציטוטים וראיונות לכל מי שביקש ונראה בעיקר כמי שנהנה מהרגע. אצל היריבה, פייטון נראה יותר כמו קוריוז. פעם שאלו אותו על מילות הקוד שהוא בוחר לפני כל מהלך, בפעם אחרת הגיע איש בחליפת גוף שלמה בכתום כדי לשאול אותו שאלות. היה שם הכל חוץ מאבק כוכבים.
ואז הגיע הסופרבול
ההגנה של דנבר עלתה בטירוף, ופשוט מחקה כל זכר להתקפה הנהדרת של קרולינה. ניוטון עצמו הופל 7 פעמים עם הכדור (השוואת שיא שלילי בכל הזמנים בסופרבול) ואיבד את הכדור 3 פעמים סך הכל (כשאחד מהם גם הוביל ישירות לטאצ'דאון הראשון של דנבר) ונראה הכל חוץ מדמות לחיקוי. וככל שהמשחק התקדם, הוא היה יותר עצבני. לראשונה העונה, ובתזמון הכי גרוע שיכל להיות, ניוטון סיים משחק ללא טאצ'דאון. בלי תחרות בכלל, זה היה המשחק הכי גרוע שלו בעונה.
ומאנינג? גם ההופעה שלו היתה רעה למדי. הוא איבד פעמיים והשיג רק 141 יארד במסירות (הנתון השני הכי גרוע שלו באותה עונה במשחקים מלאים) ולא מסר לאף טאצ'דאון. אבל בסופו של יום, דנבר ניצחה 10:24 וזה היה הדבר היחיד ששינה לו. פייטון הגשים את החלום שלו, נכנס לרשימה האקסלוסיבית בזכות החברים ולמרות היכולת שלו, משהו שאף אחד לא חשב שיכול לקרות לו בקריירה. אלא שגם אחרי הזכיה הזאת, העיתונאים לא הרפו ממאנינג. כמובן שכולם פירגנו, אבל גם מיד שאלו אם הוא פורש, כולם רצו לדעת אם הוא עוזב את הבמה הגדולה בשיא הגבוה ביותר שניתן לבקש. אבל פייטון בחר להישאר צנוע, הוא לא רצה שהיום הזה ייזכר כיום הפרישה שלו. הוא נתן ל-וון מילר, מנהיג ההגנה וה-MVP של הסופרבול, ליהנות מהתהילה. פייטון הדף כל שאלה על העתיד וביקש מכולם עוד זמן לחשוב. לכולם היה ברור שההחלטה כבר התקבלה מזמן, אבל פייטון הבין שעכשיו לחברים שלו מגיע ליהנות, הוא הראה שהוא באמת מאמין שהקרדיט והתהילה מגיעים להם ולא לו.
ניוטון כבר לא היה מחויך, הוא אמנם בירך את המנצחים וירד מהמשחק בכבוד, אבל משם המצב התדרדר. ניוטון הגיע למסיבת העיתונאים של אחרי המשחק במצב רוח רע מאוד, התקשה לענות לעיתונאים האמריקאים ואחרי שתי דקות וחצי עזב בזעם את עמדת הראיונות באקט שהביע זילזול בתקשורת ובאוהדים של קבוצתו, שרצו לשמוע את הכוכב שלהם מתמודד עם הכשלון ומרים את הראש לקראת העתיד. אבל האיש שרק לפני כמה שעות הוביל דור שלם נראה באותם רגעים כילד קטן שרצה משהו כל כך וברגע האחרון זה חמק בין ידיו. ובעצם, ניוטון התנהג בדיוק כמו נציג דור המילניום - זה שמרגיש שהוא הדבר הכי טוב שהגיע לעולם הזה, אבל נשבר ומאבד את הדרך כשההצלחה המיידית מבוששת לבוא.
פרולוג
ב-7 במרץ, בדיוק חודש אחרי הסופרבול, פייטון מאנינג כינס מסיבת עיתונאים מסודרת והודיע על פרישתו מהמשחק. הוא נראה נרגש, היה על סף דמעות והשתדל להיות אדיב לכל הסובבים. עם אינספור שיאים ושתי אליפויות, הוא נפרד מהמשחק.
וניוטון? הוא הספיק להתנצל על ההתנהגות שלו אחרי הסופרבול, אבל לא באמת התאושש מההפסד ההוא. במשחק הראשון של העונה הוא שוב הפסיד לאותה הגנה (רק הפעם בלי מאנינג) וזה היה רק הסיפתח לעונה הגרועה ביותר בקריירה שלו. משם, לראשונה מזה 4 שנים, הוא החמיץ את המקום בפלייאוף וכמובן איבד כל סיכוי לתיקון בסופרבול 2017.
