גיבורים רבים היו לקבוצת הפוטבול של השיקאגו ברס שזכתה באליפות בעונת 1985. הסרט הנפלא "הברס של 85" מספר את סיפורם של כל מי, שהיה שותף לאחת הקבוצות הדומיננטיות אי פעם בליגה ועושה זאת בלי לתת לאף אחד הנחות סלב.
בראש ובראשונה היו אלו מאמן הקבוצה הקשוח, מייק דיטה, בריון ממזרח ארה"ב, שהיה ידוע כשחקן בלתי נסבל וחוץ ממנו הסרט מאיר זרקור על מאמן קבוצת ההגנה של הברס. האיש והאגדה, באדי ריאן, שנחשב לאחד ממאמני ההגנה הגדולים בתולדות הליגה.
ריאן היה אחראי לבניית קבוצת הגנה, שטרפה קוורטרבקים לארוחת בוקר ושכל הליגה שיקשקה ממנה. היום היו רב השחקנים מורחקים לצמיתות על העבירות, שבזמנו עוד היו מותרות. דיטה הצליח להפיק את המיטב, ממי שנחשב שנים לראנינג בק הטוב בליגה-וולטר פייטון, ובמיוחד בחר להביא לקבוצה את הקוורטרבק הידוע לשמצה ג'ים מקמהון שהיה ידוע בפה הגדול שלו. הוא גם הביא לקבוצה אתלט צעיר בשם ויליאם פרי, ששקל 150 קילוגרם ולאחר מכן קיבל את הכינוי "המקרר" והפך לקאלט אמריקאי.
הסרט ממחיש את המורכבות של קבוצת פוטבול המורכבת בעצם מכמה קבוצות שונות שלא נמצאות ביחד על המגרש. הרהיטות, שבה מתבטאים רב שחקני הסגל, שזכה אז באליפות גורמת לרגעים לחשוב שמדובר בסרט על חוקרים באיזו אוניברסיטה יוקרתית.
רוב הסרט מציג את דרכה של הקבוצה לאליפות וכולל אנקדוטות מדהימות כמו מכתב שכתבו שחקני ההגנה לבעלים ובו דרשו (בנימוס) להעיף את צוות האימון ולהשאיר רק את באדי ראיין, מאמן ההגנה האהוב. עוד סיפור פשוט מדהים הוא התנהגות שחקני הקבוצה בימים שלפני הסופרבול, שבהם הם במקום להתאמן, בחרו לחגוג בניו אורלינס (העיר שאירחה את הסופר בול באותה שנה) עד לשעות הקטנות של הלילה.
הסרט לא מסתיים בהשגת האליפות, אלא בודק גם מה קרה בשנים שלאחר מכן ומתמקד בנושא שבדרך כלל נמנעים לעסוק בו –הנזק המתמשך שממנו שסובלים השחקנים לאחר שנים רבות של פגיעות במגרש. מה שמרתק במיוחד בסרט היא ההצלחה שלו להלל ולרומם מצד אחד את המיתולגיה של משחק הפוטבול ומצד שני לחתור תחת אותה מיתולוגיה ולשאול שאלות על טיבו האלים במיוחד של המשחק ועל המחיר, שהשחקנים משלמים על אותה אלימות.
