בזמנו, כשהכנתי סדרה של כתבות לערוץ הספורט על עשרת סרטי הספורט הטובים ביותר שנעשו (לטעמי) בחרתי בשני סרטי אגרוף למקומות הראשונים: "השור הזועם" ו"רוקי".
לכן מאד הסתקרנתי לקראת הצפייה בסרט "טומי", שחותם עוד עונה מופלאה של הסדרה 30/30 ומספר את סיפור עלייתו ונפילתו של טומי מוריסון, שכיכב בתור האיש הרע בסרט "רוקי 5".
הסרט הוא סיפור קורע לב, שהותיר אותי שבור לחתיכות מוריסון, שהגיע מעיירה קטנה ובעצם גידל את עצמו, הגיע לבד בעזרת כוח אגרופיו לפסדה והפך לאלוף העולם באגרוף במשקל כבד ואז התחילה ההידרדרות הכואבת למטה.
הסרט "טומי" עוקב אחרי עלייתו ונפילתו של טומי עד לסיום הטראגי. הסרט ממחיש שוב את הלחץ האדיר, שמופעל על ספורטאים שמגיעים לפסגה ומראה שלא לכולם יש את היכולת להתמודד עם הלחץ הזה.
טומי אהב את החיים הטובים, אהב להיות עם נשים, אפילו התחתן במקביל עם שתי חברותיו, שמספרות בסרט בגילוי לב על היום שלמדו האחת על קיום רעותה ולא קיים אורח חיים ספורטיבי, דברים שהתנקמו בו בסופו של דבר.
בניגוד לפוטבול או לכדורסל באגרוף מדובר בספורט אינדיבידואלי, שבו המתאגרף ניצב לבדו בזירה (ממש כמו אקדוחן הנלחם בדו קרב בצהרי היום במערב הפרוע ) ונלחם ביריבו וגם בשדים של עצמו.
הסרט מצליח לשרטט את דמותו של טומי, שנלחם עם השדים שלו והפסיד להם שוב ושוב. יש הרבה שמחה בסרט אבל גם הרבה עצבות על ספורטאי, שהיה לו פוטנציאל ענק והוא ניצל רק חלק ממנו.
"טומי" הוא עוד יצירת מופת קטנה של תעודת ספורט ולקראת סיום הסרט כשבניו של טומי מוריסון עולים להילחם בזירה אני לא יכול שלא לחשוב על סרטי "קריד", סרטי ההמשך לסאגת רוקי המספרים את סיפורו של הבן של אפולו קריד.
