בגבול הדמדומים שבין משאלת לב למציאות, הבהבה בליבנו התקווה שנזכה לראותו שוב מלהטט באולפנים, מכין למלרק׳ה לוולה, עושה כבוד למשה דמאיו, מרים קרן ורץ לחבק את אורן ניסים. על גאונים מסוגו אליהו לילו עופר האגדי נהג לומר "שחקן כוללני"; all around player בשפתו של סר אלכס פרגוסון. בקיצור, שחקן שחקן. איש ענק. ועניו. וטהור. ואהוב. בטרם עת הלך מאיתנו אחד מגדולי הדור.
לראשונה נתקלתי בו לפני כך וכך שנים באולפני הערוץ הראשון בעת ששימשתי כתחקירן בתוכנית האירוח של יאיר לפיד. רגע לפני פסוקו של יום כבו אורות הבמה ומתוך העלטה הגיח מודי, כולו אש ולהבה. מפינת הסטנד אפ אצל הבן של טומי ושולמית המריא בר-און למרחקים. ליגה אחרת, ובכל זאת אחד משלנו.
ביקום מקביל היינו נתקלים בו בכניסה לטוטו טרנר, צועד מעדנות ממגרש החנייה לכיוון עמדת השידור, בדל סיגריה סורר תקוע בין אצבעותיו, וחיוך נצחי על פניו. בהופעותיו בעיר הדרומית תמיד שידר ממלכתיות מעוטרת בסחבקיות, הסביר פנים לאנשים זרים שביקשו ממנו סלפי. אם איזה רפה שכל זרק מילה מיותרת במהלך השידור, מודי טיפל בקרייסס כפי שרק הוא יודע - בחיוך, בקריצת עין, ובגילוי אמפטיה כלפי הברנש.
החור שנפער עם לכתו הוא בממדים של בולען בים המלח. אליהו ברגמן, זקן האוהדים באדום, שמתאושש בימים אלה מאירוע מוחי קל, פרץ בבכי בהיוודע דבר האסון. "בכל פעם שראיתי אותו בבאר שבע, נהיה לי טוב על הנשמה", משחזר אליהו, "אמרתי לו ׳מודי, פרשנים לא אוהבים אותנו. סתם "מלכלכים" עלינו ורק אתה מפרגן לנו". היה מסתכל עליי עם העיניים הכחולות שלו, ומחייך. היה בנאדם טוב. חבל עליו".
