כשהייתי ילד, כדורגל לא היה חלק מהעולם שלי. הוא נחשב למשהו של המקובלים בכיתה, של האנשים שהיו רחוקים ממני - נפשית ופיזית. אף פעם לא ידעתי באמת לשחק, וגם הקבוצות או הליגה היו מנותקות מההקשר. עד שבא איש אחד, ופתח את השער. האיש הזה היה מודי בר-און.
מעבר לתרומה העצומה שלו לתרבות הישראלית, מ"החמישייה הקאמרית" ועד "במדינת היהודים", מהמערכונים והסטנד אפ כקומיקאי ועד הסרטים וסדרות הדוקו, בר-און גם פתח שער לאנשים כמוני - אנשים שלא היו בריוני השכבה, או הכי מקובלים, או כאלה שצמחו עם המשחק, ואפשר לנו לקבל את המתנה הזאת. לחיות בתוכה, לנשום אותה, לאהוב אותה עד הסוף.
מודי בר-און לא היה רק מגיש גדול, אלא גם סמל: סמל לאהבת כדורגל טהורה, סמל לשפיות ולתקווה. בתוך מציאות שאף פעם לא היתה פשוטה ולפעמים סוערת, בספורט ומחוצה לו, הוא היה הקול הרגוע, המחויך, השליו - שהזכיר למה כולנו כאן.
"אולפן ליגת האלופות" שלו היתה פריצת דרך, לא רק בגלל האורך שלו או איכות הדיון שהוא הביא, אלא גם הוא הזכיר שכדורגל נמצא על הרצף התרבותי. משחק טוב הפך שקול לסרט טוב, ספר טוב או סדרת טלוויזיה טובה. הרבה בזכותו.
ובסיום, היתה גם המוזיקה. עוד אהבה גדולה שמודי הנחיל לעולם הזה, עוד חיבור קסום שהוא ייצר - דרך ההופעות הבלתי נשכחות, שסחבו אותי לילות שלמים מול המסך. מודי ידע לקחת את הכדורגל מחוץ לביצה שהיה בה, ולגרום לאלפי אנשים שלא היו קשורים לכדורגל להיפתח ולהפוך למעריצים. של המשחק, אבל גם שלו.
הוא הסיבה שאני כאן. הוא הסיבה שאני אוהב ספורט, ורואה כדורגל, ומעביר לילות שלמים מול המסך או במגרשים. כל מי שאוהב משהו ממה שעשיתי, צריך לדעת שזה לא היה קורה בלעדיו. הוא האיש שפתח את הדלת, ואפשר לי לאהוב. באמת.
וזו גם המורשת שהוא משאיר לכולנו, כל מי שמחזיק מקלדת, או עט, או מיקרופון. לזכור שכדורגל הוא לא מלחמה, אלא כיף. לא קטסטרופה ולא ועדת חקירה, אלא משהו שחייב לבוא מאהבה. שחייב לבוא עם חיוך וקריצה, עם אירוניה והמון הומור עצמי. במותו, ציווה לנו את אהבת הכדורגל.
המילה "תבלו", שאותה היה מזכיר שנייה לפני כל משחק שהגיש, הפכה לקלישאה. כמעט לבדיחה. אבל היא היתה נכונה - ובעיקר הזכירה לכולנו מה חשוב באמת כשאנחנו מתעסקים בכדורגל: לאהוב. ליהנות. לבלות.
אהבתי אותך, מודי. תודה על הכל.
