ביוני 1963, כמה ימים לפני שבאתי לעולם, קסיוס קליי ניצח את הקרב ה-19 שלו ברציפות. זה לא היה עוד קרב, זה היה הקרב הראשון שלו מחוץ ליבשת אמריקה כשהוא בן 21 ו-152 ימים. זה היה הקרב שהוביל את קסיוס להתמודד על תואר עולמי במשקל כבד מול סוני ליסטון, הקרב שהעלה אותו לתודעה העולמית עד עצם היום הזה.
בישראל של שנות ה-60 היו עסוקים בדברים אחרים. אני, כילד שנולד וגדל בעיר קטנה בפרברי תל אביב למשפחה קשת יום, לא זכיתי לראות בביתי שום דבר שקשור לספורט, אלא אם אחד העיתונים היה מתגלגל הביתה פעם בכמה שבועות. הפריצה הראשונה של הטלוויזיה בישראל בסוף שנות ה-60 והאופוריה הגדולה של הניצחון במלחמת ששת הימים, הביאה לכאן טלוויזיה שחור-לבן ושידורים בעברית של כל מני תכניות. ביניהן הייתה מהדורת חדשות עם ידיעות ספורט וסיפור על איש אחד גדול ופה יותר גדול ושנוי במחלוקת שלא ממש הצלחתי להבין מדוע המבוגרים סביבי אמרו בחלקם שהוא שייך לטובים ואחרים שאמרו שהוא לא ממש כזה.
1967 הייתה צומת חשוב כאן עבורנו וצומת חשוב בחייו של קסיוס, שהפך להיות מוחמד עלי בזכות החיבור שלו לדמות היסטורית אחרת שנקרא אלייג'ה מוחמד. מנהיג דתי שהפיץ באמריקה את האיסלאם ומנהיג תנועת "ניישן אוף איסלם". הוא השפיע רבות על אמריקנים קובעי דעה וכהי עור כמו מלקולם X , לואיס פרחאן וקליי. האיש הזה שינה את חייו לעד ואת הלך הרוח של כהי העור בארה"ב של אותם ימים ויתכן שאפילו עד עצם היום הזה.
עלי היה האיש שהשפיע רבות על דוקטור מרטין לות'ר קינג ועל תפיסתו על המלחמה של האמריקאים בוייטנאם באותן שנים. עלי יצא למלחמה פרטית נגד הממשל האמריקני שהיה קבור במלחמה, עלי יצא לקרב נגד דעת הקהל שראתה בחיילים גיבורים ובהיפים והפציפיסטים כפחדנים במקרה הטוב וכבוגדים במקרה הרע. עלי היה האיש שהמבחנים שלו בשלב המיון לגיוס לצבא הוכיחו שיש לו מנת משכל קטנה מדי בכדי להיות חייל. האיש הזה שאמר "אני אולי לא הכי חכם, אבל אני הכי גדול", האיש הזה שינה את ההיסטוריה וסחף אחריו מיליונים בארה"ב ובעולם.
הסיפור של עלי הגיע אלי וקיבל משמעות אחרי שנים רבות לאחר מכן. עולם אמנויות הלחימה וענפי הספורט של הזירה התחיל לקבל מקום גדול יותר בתודעת הספורט הישראלית וגם אצלי כחלק מזה, בתחילת שנות ה-80. עד אז, הרוב במדינה היו בטוחים שאמנויות לחימה זה משהו שקשור יותר לסרטי הקולנוע של ברוס לי מאשר לענפים אולימפיים רבי כבוד בהיסטוריה כמו אגרוף והיאבקות. לרוע מזלי, הרכבת של עלי כבר הגיעה לתחנה האחרונה שלה והוא פרש מאגרוף בסוף 1981 אחרי הפסד לטרבור ברביק בקרב שנערך באיי הבאהמה כשהוא בגיל 40 ואני בן 18 בתחילת השירות הצבאי שלי.
לא זכינו לראות כאן קרבות של עלי בשידור חי בטלוויזיה. חדשות הספורט במהדורות הטלוויזיה בערבית מדי יום שני בערב עם סולומון מוניר היו מקור המידע העיקרי על ענפים שאינם כדורגל. אחרי הפרישה, עלי הלך למדף ההיסטוריה של הספורט וחזר מפעם לפעם עם כותרת פה וכותרת שם. פעם עליו ועל מחלתו, פעם על הבת שלו ליילה, שהלכה בדרכו, אך מעבר לכך לא ממש הבנתי עד כמה האיש היה ויהיה אחד האנשים החשובים שדרכו כאן בזכות עקשנותו ועמידתו האיתנה על דעותיו.
בחלוף השנים ועם ההתפתחות הטכנולוגית שהובילה להפצת המידע ההיסטורי שנמנע מאיתנו עד אז (או במילה אחת- אינטרנט) למדתי להכיר ולהבין מי היה ומה היה מוחמד עלי. פתאום הדיונים עם החברים הקרובים שלי כבר לא היו על מהותו של עלי "מהטובים" או "הרעים", הדיונים על עלי היו עד כמה אמריקה השתנתה והאם כרים עבדול ג'באר הכדורסלן האגדי הלך בעקבותיו של עלי? סרט הקולנוע של ספייק לי על מלקולם איקס הוא סרט חובה לכל מי שאוהב קולנוע ויחד עם זאת הסרט לימד אותי פרק חשוב בתולדות התרבות האמריקנית ולקסיוס קליי/מוחמד עלי יש חלק חשוב בכך. הסרט "עלי" בכיכובו של וויל סמית' יחד עם סדרת הטלוויזיה המדהימה של ESPN השלימו לי את החלקים החסרים בתצרף הזה שנקרא מוחמד עלי והמסקנה הסופית שלי הייתה אחת ויחידה: עלי הוא גאון!
בשונה ממתאגרפים גדולים אחרים וההשוואה הבלתי נמנעת למייק טייסון האגדי ובימים אלה לפלויד מייוות'ר, למרות גדולתם בזירה ורשימת ההישגים הספורטיבית המדהימה שלהם, כל המורשת שלהם היא מורשת ספורטיבית וכלכלית. איש מהם לא ישאיר אחריו את מה שעלי השאיר בהיבטים היסטוריים שמשפיעים על אומה. איש מהם לא שינה את פני הספורט עצמו וההיסטוריה האנושית כפי שעלי עשה. לא יהיה עוד איש כמוחמד עלי וכל ניסיון של כל ספורטאי אחר להידמות לו, רק יבייש אותו. פרק גדול בהיסטוריה האמריקנית נחתם היום עם מותו של עלי. פרק שנמשך בסך הכל 74 שנים ובמיוחד השנים החשובות של שנות ה-60 ועד לשנות ה-90.
