משחקי אירופה הראשונים שיערכו בבאקו בירת אזרבייג'ן מתקרבים בצעדי ענק. ב-12 ביוני ייערך טקס הפתיחה החגיגי שייתן את האות לפתיחת המשחקים, ושלושה ימים לאחר מכן תיכנס למעגל התחרות אחת מהספורטאיות המסקרנות של המשלחת הישראלית - אילנה קרטיש.
המתאבקת (עד 69 ק"ג, סגנון חופשי) חוזרת הישר לבמה המרכזית - לאליפות אירופה - לאחר היעדרות של כמעט שנה בעקבות פציעה קשה של קרע ברצועה הצולבת בברכה הימנית. סגנית אלופת אירופה בשנתיים האחרונות, שחזרה רק לפני כחודש וחצי לאימוני היאבקות, בטוחה: "חזרתי טובה יותר", ויש לה מטרה ברורה - לעלות לפודיום בפעם השלישית ברציפות באליפות אירופה, אך הפעם למקום הראשון.
בראיון מיוחד לאתר ערוץ הספורט מספרת קרטיש על תקופת השיקום, הפרידה ממאמנה לשעבר והמעבר לבלארוס, הריחוק מההורים והאהבה הגדולה ביותר שלה, היאבקות.
אילנה, נותחת בחודש יולי ועברה עלייך שנה לא פשוטה.
"עברה עליי שנה ארוכה, שנה שבה הרגיש לי שאני תקועה ולא יכולה ליישם את עצמי, כל כך רציתי כבר להתאבק ולא יכולתי. עבדתי קשה בשביל לא לאבד את עצמי, לא לאבד את הפוקוס. עבדתי הרבה עם הפיסכולוגית שלי, הסתכלנו על קרבות שלי, דמיינתי את עצמי כל הזמן על המזרן, וידעתי איך אני רוצה לחזור. זה היה תהליך ארוך".
גילית על עצמך דברים חדשים בתקופה הזאת?
הופתעתי לגלות כמה הגישה שלי חיובית. לרגע לא הייתי שלילית וחששתי שהפציעה תעכב אותי.
לא היו רגעים שבהם נשברת?
"אין לי את המילה הזאת בלקסיקון. אין ספק שזו הייתה תקופה ארוכה של שיקום, גיליתי את הרגל שלי מחדש וזה ממש כמו כשתינוק מתחיל לעשות צעדים ראשונים. כל התקופה הזאת הייתי בעיקר רעבה כבר לחזור ו'לכסח' על המזרן. כל כך חיכיתי להזדמנות הזאת לעלות על המזרן ולהתאבק, ולחזור לעשות את מה שאני הכי אוהבת. התגעגעתי ברמה מטורפת. בא לי לצעוק ושכל העולם ישמע: 'חזרתי'".
איך עבר עלייך סדר היום בתקופת השיקום?
"הייתי מתאמנת שלוש פעמים ביום, בבוקר חדר כושר, בצהריים פיזיותרפיה, ובערב בבריכה. חשוב לי לציין שאת השיקום עברתי בפיזיותרפיה עברתי במכון וינגייט ואני מודה לוועד האולימפי וליחידה לספורט הישגי על כך. אני מרגישה שחזרתי טובה יותר מכל הבחינות - פיזית, מנטלית ואפילו טכנית. הגעתי ליכולת פיזית שלא הייתי מגיעה לפני זה. טכנית, הייתי עובדת הרבה על דמיון, מסתכלת על קרבות של היריבות שלי, עוקבת אחרי תחרויות, מסתכלת על קרבות ישנים שלי ומנתחת את זה. היה לי את הזמן הזה לנתח, ללמוד ולהבין וחזרתי כל כך ממוקדת וכשאני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות, מה אסור לי, מה אני צריכה לשפר".
בתקופה האחרונה נפרדה אילנה מוויקטור זילברמן, המאמן שליווה אותה מאז 2012 וחברה למאמן ולמתאבק לשעבר סרגיי סמאל הבלארוסי, זוכה מדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה 1992 ואלוף העולם לשעבר (1991).
למה עשית את השינוי הזה?
"ויקטור ואני הגענו ביחד להחלטה שזה הצעד הנכון מבחינתי. הוא לא יכול היה להקדיש לי את כל הזמן שאני צריכה והבנו שאולי עדיף שאמצא מישהו אחר. ביחד עם האיגוד החלטנו לנסות מסגרת חדשה אצל המאמן סרגיי סמאל במועדון בעיר גומל בבלארוס. אני עדיין בחיפוש אחר המאמן כי לסרגיי אין את האפשרות ללוות אותי באופן צמוד"
איך זה להיות כל כך רחוקה מההורים ומהמשפחה?
"אני לא מאחלת לאף ספורטאי להיות רחוק מהבית ומהמשפחה. אני לבד בבלארוס ואין דבר שיותר חסר לי מהחיבוק של אבא ומהנשיקה של אמא. זו התמודדות לא קלה ואני חיה עם זה כל יום. אנחנו שומרם על קשר הדוק. כל יום אני מדברת איתם, משתפת אותם ומספרת להם את כל הדברים הקטנים כמו מה אכלתי ואיזו בדיחה סיפרתי וצחקו ממנה. ההורים תומכים בי וזה מחזק אותי".
בתחרות הראשונה שלך אחרי הפציעה (בבלארוס) זכית במדליית זהב, איך הייתה ההרגשה?
"וואו. התחרות הזאת הייתה כדי לבדוק את עצמי, ממש כמו מבחן, ואפילו כדי להחזיר לי את ההרגשה של הלחץ והדאגות שלפני התחרות. הייתי ממש מרוצה, עבדתי חכם ובזהירות והצלחתי לבצע תרגילים חדשים. החיוך לא ירד לי מהפנים באותו יום אחרי שזכיתי במדליה. אין ספורטאי שלא יגיד שזה ממכר לנצח, ואני מוכנה להילחם על מנת להרגיש את ההרגשה של הניצחון".
ועכשיו משחקי אירופה בבאקו ושם יש אליפות אירופה. את מרגישה מוכנה לשחזר את ההישג של השנתיים האחרונות ואולי אפילו לעלות מקום אחד בפודיום?
"אני שואפת רק למקום הראשון. אני ממוקדת רק במטרה אחת והיא מדליית זהב ולתת את כל מה שאני יכולה. ממש חיכיתי לזה, יש לי מוטיבציה מטורפת ואני מקווה שאעמוד במטרה. בבאקו ילווה אותי המאמן וסגן יו"ר האיגוד ליאוניד שולמן, הוא ליווה אותי כבר כמה פעמים בתחרויות, מכיר אותי הכי טוב, ואני שמחה שהוא ילווה אותי".
משלחת ישראל לבאקו תמנה 142 ספורטאים. כמה כיף להיות חלק מזה?
"אני פחות מתעסקת בכיף, אלא נוסעת רק בשביל דבר אחד - לנצח. עד היום טסתי תמיד לבד, לא היו איתי אף פעם עוד מתאבקים או נבחרת כך שזה מרגיש שהבית בא איתי לתחרות. זה מרגש וזה מביא אפילו עוד יותר מוטיבציה".
היאבקות זה לא ענף פופולרי בישראל. עד כמה זה מפריע לך?
"אנשים לא מכירים את הספורט הזה, כשאני אומרת לאנשים שאני מתאבקת הם שואלים אותי 'מה, את נותנת אגרופים?'. אנשים לא יודעים מה יש בענף הזה, מי מתחרה, את ההיסטוריה שלו. והשלכה הגדולה של זה מבחינתי הוא שאין בו השקעה של ספונסרים בספורטאים. אני מוציאה הרבה על חשבוני, הכל למעשה עליי, וזו עוד התמודדות. אני נמנית בסגל הכסף ומקבלת 6000 ש"ח מהקרן המשותפת לוועד האולימפי, מינהל הספורט והטוטו וחשוב לי להודות על זה אבל לצערי זה לא מספיק. יש כל כך הרבה עוד מה לעשות, הרבה מחנות אימונים ומה שעוצר זה התקציב. אני יותר מאשמח לחברה שמוכנה לאמץ אותי ולעזור לי".
כמה את כבר חולמת על ריו?
"בינתיים אני מכוונת למטרה הקרובה שהיא אליפות אירופה אבל כל יום אני חולמת ומאמינה בדרך שלי להצלחה בריו".
