רון פוגל, מבקר קולנוע ו"חולה" על סרטי ספורט יסקור בשבועות הקרובים את עשרת סרטי הספורט הטובים ביותר שנעשו (לדעתו) וידרג אותם מהמקום העשירי ועד לסרט המאושר שיזכה במקום הראשון. השבוע, הסרט הרביעי בפרוייקט, שהגיע למקום השישי: אורות ליל שישי. שנת יציאה: 2004. במאי: פיטר גרג.
אם הספורט באמריקה הוא דת, שחקני הפוטבול הם הכוהנים שעוסקים במלאכת הקודש. נדמה שהפוטבול הצליח לזקק את החוויה האמריקאית עד תום. חבורת אינדיבידואליסטים שצריכים לחבור ביחד כדי להשיג את המטרה - ממש כמו הפרט בחברה שיחבור לאחרים רק בעיתות מצוקה. כמו החברה בארה"ב, גם הפוטבול הינו משחק אלים המתקיים במסגרת החוק וחשוב לזכור כי האומה היא דמוקרטיה שמפעילה אלימות שלטונית לעיתים קיצונית באופן מסורתי כדי לשמור על יציבות המשטר. אם בייסבול הוא נוסטלגיה לאמריקה של פעם, הפוטבול הוא אמריקה של ההווה - כזו שלא תהסס לבעוט לך בפרצוף.
הבחירה בסרט הפוטבול האולטימטיבי הייתה לא קלה: האם יהיה זה "רודי" הסנטימנטלי, "יום ראשון הגדול" הראוותני המתאר את הפוליטיקה שמאחורי הפוטבול או אולי "אנו מרשל" הנוסטלגי או "לזכור את הטיטאנים" האנטי גזעני? בסופו של דבר בחרתי בסרט קטן/גדול שמאופיין בצניעות, ובאזמל מנתחים מיומן מצליח להעביר לצופה את התופעה ששמה פוטבול אמריקאי, הסרט "אורות ליל שישי" של פיטר ברג שמספר את סיפורה של קבוצת הפוטבול מתיכון פרמיאן באודסה, טקסס.
פנתרי פרמיאן הם בערך כל מה שיש לעיירה שכוחת האל להציע והעיירה חיה נושמת, אוכלת ובועטת כל משחק שלהם בימי שישי בערב (ולכן שמו של הסרט "אורות ליל שישי"). השנה היא 1988 וכמו בכל עונה הציפייה מהפנתרים וממאמנם היא לזכות באליפות התיכונים של טקסס.
הסרט מתמקד בכמה דמויות מרתקות: מאמן הקבוצה גרי גיינס המגולם על ידי בילי בוב ת'ורנטון הנפלא. הוא לא המאמן הכריזמטי ביותר, אין לו את הנוכחות של מר מיאגי ב"קרטה קיד" והוא גם לא לוזר שעלה לגדולה כמו ג'ין הקמן ב"דרך לתהילה". ת'ורנטון הוא בחור שבא לתת עבודה ולהוביל את הפנתרים לעונה מושלמת ולטבעת אליפות. תושבי העיר נוטים להופיע במשרדו מדי פעם ולהבהיר לו כי לא יקבלו פחות מזכייה והלחץ עליו גובר ככל שהשנה מקדמת.
לב הקבוצה, הקווטרבק מייק וינצ'ל, שסועד את אימו החולה ואף פעם לא מחייך. בניגוד לרוב חבריו אינו מתנהג ביהירות המאפיינת צעירים שבעירם הם לא פחות מכל יכולים. אין לו חברה, הוא לא משתכר והוא מבין כי בניגוד לתפיסה הרווחת באודסה, יש חיים(רחמנא לצלן) מעבר לפוטבול. לוקאס בלאק הנפלא שסוף סוף זוכה להכרה בסדרה "אנסיאייאס ניו אורליאנס" מגלם את מייק ורק בשבילו ובשביל ת'ורנטון שווה לראות את הסרט.
הפולבק מייק בילינגסלי סובל מאביו השתיין שמזכיר לו כי הוא, האב, זכה בעבר עם הפנתרים באליפות ואם בנו לא ימשיך בדרכו הוא לא שווה כלום. הראנינג בק בובי מיילס הוא הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה. מהיר,חסון ושחצן. כשהוא נפצע בתחילת העונה ומבין שהקריירה שלו הסתיימה הוא פורץ בבכי ואומר "מה אעשה עכשיו? כל מה שאני יודע לעשות זה לשחק פוטבול". ככה זה באודסה טקסס או שאתה משחק פוטבול או שאתה לא קיים.
את מקומו יתפוס כריס פול הצנוע, מחליף שיזכה להזדמנות (תמיד המחליף יזכה להזדמנות בסרט הולווידי שמכבד את עצמו...) הקבוצה שכל העיר עוקבת אחריה בנשימה עצורה עושה את דרכה בדרך לא דרך (כולל הפסדים מפתיעים) ואז מגיעה סוף סוף לגמר התיכונים של טקסס לשנת 1988.
בגמר פוגשים הפנתרים את קבוצת דאלאס קרטר שעולה עליהם מכל הבחינות. הפנתרים נכתשים ויורדים המומים להפסקה, שם אומר להם המאמן (בעוד אחד מנאומי המוטיבציה המאפיינים סרטי ספורט בכלל וסרטי פוטבול בפרט) כי מושלמות היא לאו דווקא היכולת לנצח תמיד אלא היכולת לדעת שעשית הכול כדי לנצח.
צפו בטריילר לסרט
פיטר ברג הבמאי/שחקן/מפיק המוכשר שבעצמו עוסק באגרוף וגולף בין היתר, מביים את הסרט ללא רעש וצלצולים אבל עם הרבה הערכה (על סף הערצה) לנערים שכובד משקלה של עיר שלמה מוטל על כתפיהם. לשיאו מגיע ברג בסיקוונס המתאר את המחצית השנייה ההרואית של הגמר שבו כמעט ומצליחים הפנתרים להפוך את הקערה על פיה ולנצח. אבל הקוורטרבק שלהם, שותת דם ומעולף ממאמץ נבלם יארד אחד מהשער של הקבוצה היריבה והזמן אוזל בשעון.
הסרט "אורות ליל שישי" חוקר באומץ את המיתוס ששמו אמריקן פוטבול אבל גם מנציח אותו ולקראת הסיום כשהמאמן מוריד את שמות השחקנים מהלוח בחדר ההלבשה, יזרוק הקוורטרבק כדור בהילוך איטי לקבוצה של ילדים שמשחקים בשולי המגרש של הפנתרים. השרביט עבר הלאה, הפוטבול חי לנצח ואני מתקשה לעצור את הדמעות. בעקבות הצלחת הסרט הופקה סדרת טלוויזיה שהצליחה לעשות את הלא יאמן ואף להתעלות על הסרט - הסדרה מומלצת בחום.
