לפעמים אתם יכולים להרגיש כאילו אתם חלק ממשהו גדול יותר. לפעמים זה מגיע ממקום טוב, אבל לפעמים גם ממקום רע: הרגשה של חוסר חשיבות, מעין כלי על הלוח במשחק גדול יותר. אני לא חושב שיש אדם שלא הרגיש ככה לפחות פעם אחת בחיים, וזה קורה גם לספורטאים אולימפיים. תסריט דומה נמנע באולימפיאדת החורף הקרובה שתפתח היום (שישי) בבייג'ין.
היום ב-14:00: טקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף, ישיר ב-SPORT5
ממשלת ארצות הברית, ומאוחר יותר גם ממשלת אוסטרליה, הודיעו על חרם דיפלומטי. הספורטאים ישתתפו בתחרות, אבל לא תלווה אותם משלחת של הממשלה כנהוג באירועים כאלה. בטוקיו, למשל, הגברת הראשונה ג'יל ביידן הגיעה כדי לתמוך בספורטאים מקרוב. הפעם לא תהיה משלחת כזאת והם יזכו לתמיכה מהבית, לפי ההצהרה של ביידן, בעקבות מחאה על הפרת זכויות האדם של הממשל הסיני. חוסר האמון עלה למדרגה נוספת בשבוע האחרון, כאשר ה-FBI אף ביקש מהאתלטים השונים להשאיר את הטלפונים שלהם בבית ולקחת טלפונים זמניים לסין, מחשש כי יותקנו תוכנות ריגול זדוניות על המכשירים של הספורטאים
זאת לא הפעם הראשונה שבה משהו כזה קורה. ב-1980 הגוש המערבי החרים את המשחקים האולימפיים שנערכו במוסקבה, בעוד הגוש הקומוניסטי החרים את המשחקים האולימפיים שנערכו בלוס אנג'לס ארבע שנים לאחר מכן. ראינו משהו דומה לזה גם במשחקים האולימפיים האחרונים. רוסיה הושעתה מהשתתפות, אבל הספורטאים השתתפו בתור "הוועד האולימפי הרוסי". לאחרונה "איגוד הטניס הרוסי" זכה בגביע דייויס, לא רוסיה עצמה.
הסיפור הזה מעלה שאלה מעניינת. רוסיה אמנם לא השתתפה באופן רשמי באולימפיאדה האחרונה, אבל התייחסו לזכיות שלהם (ולחוסר הזכייה, במקרה של לינוי אשרם) כאילו זאת זכייה של המדינה עצמה. אין באמת הבדל – הם ספורטאים רוסים וחלק מהגאווה המקומית עצמה, גם אם אין את הדגל או את ההמנון.
לכן לחרם, כל עוד הספורטאים משתתפים, אין יותר מדי משמעות. גם כאן, במקרה של אולימפיאדת החורף, ל"חרם דיפלומטי" אין משמעות בפועל. רוב הסיכויים הם שההמנון והדגל האמריקאי יופיעו במשחקים, כך שהמשמעות היא דיפלומטית בלבד.
אחד הדברים הבולטים בתחרויות ספורט בינלאומיות ובפרט במשחקים האולימפיים הוא השיוך המדינתי שלהם. לא רק במצעד הפתיחה על כל 206 מדינותיו, אלא הרגשת השייכות. זה בלט, כמובן, גם כאן בישראל (ששולחת 6 ספורטאים למשחקים): בקיץ האחרון מדינה שלמה ראתה התעמלות אומנותית או טאקוונדו, גם מתוך הרגשת שייכות. ההרגשה שאחד משלנו נמצא על הבמה הגדולה ביותר מרימה מורל של מדינה שלמה.
זה קורה גם במשחקי החורף. אולי לא בישראל, מדינה שלא ידועה במזג האוויר החורפי שלה, אבל כן במדינות כמו נורבגיה, גרמניה, קנדה או שבדיה שהובילו את הדירוג במשחקים האחרונים. יש לא מעט ענפי ספורט במשחקי החורף, וחלקם, כמו הוקי קרח, ביאתלון או גלישת קרוס קאנטרי, מושכים עניין ברחבי הגלובוס. למרות זאת, כשאימפריות ספורט בסדר הגודל של ארצות הברית או אוסטרליה לא מתחרות זה משפיע על היוקרה של כל המשחקים – אולימפיאדה עם כוכבית, אם תרצו. אז למה ארצות הברית ואוסטרליה מסכימות על חרם דיפלומטי בלבד?
הפתרון הצודק ביותר הוא היחס לספורטאים עצמם. מגיל צעיר אנשים מקדישים את חייהם לאימונים לקראת המשחקים האולימפיים, וחלון הזמן של אותה תחרות הוא גורלי עבורם – מה שהתכוננו אליו במשך שנים, ובמקרה הטוב משהו שיזהו אותם ברחוב בזכותו בכל יום למשך שארית חייהם.
זה מוביל לסיפורים הזויים במיוחד, כמו אותו ניסיון תקיפה מפורסם שביצעה טוניה הארדינג ב-1994, אבל אין ספק בכך שמדובר ברגע החשוב בחיים של אותם ספורטאים, בפרט בענפים עם אורך קריירה קצר וכאלה שישתתפו רק פעם אחת במשחקים האולימפיים. לקחת להם את זה בגלל ריב בין שתי מעצמות ענק זה פשוט לא מוסרי, וגם האמריקאים מודעים לכך. לכן הם שולחים 223 אתלטים, המשלחת השנייה בגודלה אי פעם של האמריקאים למשחקי החורף.
אנג'לה רוג'ירו, אלופה אולימפית בהוקי קרח ומי שהשתתפה ב-4 אולימפיאדות בעבר, התייחסה לזה: "הרגשתי הקלה שלא התקבלה החלטה דרמטית יותר. לא רוצים שפוליטיקה תתערב. הנשיא ביידן רצה להצהיר והשתמש בזה בלי להשפיע על הספורטאים עצמם, אז אני חושבת שזה מה שראינו בחרם הדיפלומטי הזה. שמעתי סיפורים על החרמות ב-1980 ו-1984 ומה שקרה לאתלטים שלא השתתפו בתחרות, לא צריך להעניש את הספורטאים. הם צריכים להשתמש באולימפיאדה בדרך שבה הם מוצאים לנכון, לא בשביל אינטרסים לאומיים אם הם לא רוצים בכך".
מצד שני, יש שיגידו שהאולימפיאדה עצמה לא מוסרית עם השריון של ספורטאי אחד למדינה. הריב בין הארדינג לננסי קריגן היה על הכרטיס האמריקאי לאולימפיאדה, וראינו קרבות על הכרטיס (פחות חמורים בהרבה, כמובן) בכל מיני מקומות, כשהזכור מכולם הוא המאבק בין ירדן ג'רבי לאליס שלינזגר על הכרטיס לריו 2016, האולימפיאדה שהסתיימה בארד של ג'רבי.
האולימפיאדה היא חגיגה בינלאומית, לא פחות מחגיגה ספורטיבית. בלי ההגבלות על שריון אחד למדינה כנראה היינו רואים הרבה יותר מדליות יפניות בג'ודו או אמריקאיות בענפי הספורט השונים, למשל, ויש לה גם משמעות בינלאומית. לפי הגישה הזאת, מותר למדינות להשתמש בה בשביל האינטרס הבינלאומי שלהן – זאת לא התחרות הספורטיבית המשקפת ביותר בהתחשב בהגבלה, אבל כן הבולטת ביותר ברוב המוחלט של ענפי הספורט. לקחת את ההזדמנות הזאת לאלפי ספורטאים זה פשע.
ההסבר הציני יותר יכול להיות שונה. כבר ראינו ספורטאים אולימפיים מפספסים הזדמנות מהצד האמריקאי (ב-1980 במוסקבה) או בצד הרוסי (ב-1984 בלוס אנג'לס). זווית מעניינת במיוחד בקשר לנושא נשמעה מכיוונו של אחד מהם, קרייג בירדסלי, אלוף העולם ב-200 מ' פרפר ב-1979, שנה לפני המשחקים האולימפיים של 1980, והפייבוריט לזהב באותם משחקים. האמריקאים לא השתתפו במשחקים שנערכו ברוסיה והוא איבד הזדמנות לתהילת עולם, בדומה למחזור שלם של ספורטאים.
בירדסלי התייחס לזה מכיוון ציני יותר: "אני שמח שעדיין אפשר להתחרות והחרם רק דיפלומטי. אם למדנו משהו מ-1980 זה מה לא לעשות. אם העולם לא מתפרק לא תראו חרם, יש יותר מדי כסף מעורב וב-1980 כולנו היינו חובבנים".
זאת אולי הסיבה האמיתית. קשה להיכנס לתוך קבלת ההחלטות של נשיא ארצות הברית בנושא, והוא לא כולל כמובן רק משמעויות ספורטיביות, אבל יותר מדי דברים נמצאים בסיכון. אם האמריקאים היו מחרימים את המשחקים באופן מלא אז הם היו עלולים לקבל השעייה גם ממשחקי הקיץ של פריז 2024, בדומה למה שקרה עם צפון קוריאה. המדינה המבודדת בעולם החרימה את משחקי טוקיו 2020 בגלל הקורונה והורחקה מהמשחקים העוקבים, בעקבות סעיף שקיים כיום באמנה האולימפית ולא היה קיים בשנות השמונים בשביל למנוע חרמות כאלה.
ההשפעה הכלכלית גם היא עצומה. במשחקים האולימפיים היום, ובקריירות של הספורטאים המשתתפים, מושקעים סכומי ענק. בניגוד לשנים בהן הספורטאים היו חובבים היום הספורט מקצועי לחלוטין – מהאוזניות שאיתן כיילב דרסל שומע מוזיקה בעלייה שלו לבריכה ועד לנעליים שהשחקנים השונים לובשים על המגרש. ברגע שמנתקים את זה במכה זה נזק גדול מדי לתעשייה אמריקאית שכבר ספגה משברים, וכסף שפשוט יורד לטמיון – העניין במשחקים בלי הפטריוטיות, במיוחד בענפים כמו ספורט חורף שאינם פופולריים בדומה לכדורגל, כדורסל או טניס, ידעך בצורה קיצונית.
אז בפועל לא יקרה יותר מדי. המשמעות הדיפלומטית זניחה מבחינה ספורטיבית, בין אם זה בגלל שלא רוצים להרוס לספורטאים את החיים, בגלל שמפחדים מעונש גדול יותר או כי לא רוצים לעורר סערה גדולה. מבחינתנו, לא בטוח שזה אמור להשפיע יותר מדי – הספורטאים הטובים ביותר יתחרו אחד בשני במשך שבועיים. באמת משנה מה שקורה מסביב?
