בסוף השבוע הקרוב תסתיים עונת המרתונים בישראל, כשלמעלה מ-30 אלף איש ירוצו במרתון ירושלים. בשונה מישראל, עונת המרתונים ברחבי אירופה רק החלה. כשאנשים חושבים על ריצות למרחקים ארוכים מיד עולה התמונה של רץ קנייתי, והסיבה לכך ברורה, רק בשתי האולימפיאדות האחרונות קניה זכתה ב-25 מדליות בריצות ארוכות. 8 מ-10 התוצאות הטובות ביותר בריצה מרתון שייכים לרצים קנייתים משבט הקאלנג'ן.
שבט הקאלנג'ן הוא שבט מתוך 42 השבטים שבמדינה, כשהשבט שוכן במזרח קניה שגודלה שווה לגודלה של מסצ'וסטס. הם יושבים באזור הררי שגובהו 2,700 מטר מעל פני הים.
גודל השבט מונה 4.9 מיליון איש, שזה 0.06 אחוז ממניין האנשים בעולם. אבל מהשבט הזה יצאו מספר בלתי נתפס של כישרון. בשביל להסביר מדוע השבט הזה הוא כל כך מצליח נצטרך לחזור אחורה, לאולימפיאדת מקסיקו סיטי 68. הכל התחיל במרוץ ל-1,500, בקרב בין ג'ים ריאן, שיאן העולם באותה תקופה לקיפצ'וגה "קיפ" קינו, יליד שבט הקאלנג'ן.
באותה אולימפיאדה קינו השתתף ב-3 ריצות שונות למרחק של 1,500 מטרים, 5,000 ו-10 ק"מ. שזה אומר שישה מרוצים שונים בשמונה ימים. קינו קטף את הזהב ב-5,000 ק"מ, והתחרה גם בריצת ה-10 ק"מ. הרץ הקנייתי הוביל את מרוץ הגמר ל-10 ק"מ, אלא שאז כשנותרו שתי הקפות, הוא חש ברע והובהל לרופא הגרמני של המשלחת הקנייתית, כשלאחר בדיקה הוא התבשר שהוא סובל מדלקת בכיס המרה.
רופא המשלחת הורה על קינו שלא להשתתף בגמר ל-1,500 מטרים. אבל כעבור שלושה ימים, כשעה לפני המרוץ, קינו עזב את המיטה וחזר לאצטדיון. כשנשאל מדוע הוא רוצה להשתתף למרות ההוראה מרופאו הוא ענה: "אם אני אמות, אז לפחות שזה יהיה על מסלול התחרות". למרות הכאבים, קינו זכה במירוץ והתחיל מסורת של שליטה של רצים קנייתים בענף.
במשך השנים חוקרים רבים ניסו להבין מה הופך את הרצים הקנייתים ובמיוחד את הרצים משבט הקאלנג'ן לכל כך מוצלחים, כשהם גילו שני הבדלים משמעותיים. אחד מההבדלים הוא ששבט הקאלנג'ן נמצא 2,700 מטר מעל פני הים, באקלים של אוויר מאוד דליל. לקאלנג'ים יש 19% VO2 יותר מאשר לשאר השבטים הקנייתים, דבר שעוזר בריצות השונות. עוד הבדל הוא מבנה גופם הצר והרזה, שמתאפיין בשריר דו ראשי עוצמתי, ובעקב צר מהרגיל.
באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון נערך מחקר בו בדקו האם למשקל יש באמת השפעה על הריצה, הם הציבו על רץ 5 קילו באזור האגן וגילו שזה דורש ממנו להתאמץ 5 אחוז יותר מבדרך כלל. באותה בדיקה, שמו על רץ אחר בעל אותם נתונים ארבעה קילוגרמים על העקב שלו וגילו שהאנרגיה שהוא משקיע עולה ב-25 אחוזים מהריצה הרגילה שלו.
אבל קיפ קינו לא ניצח במקסיקו כי היו לו עקבים צרים, הוא ניצח כי הוא עשה משהו שבגללו אנחנו רואים ספורט, למרות הכאבים העזים הוא לא ויתר והמשיך הלאה, וזה מה שמוביל אותנו להבדל המשמעותי ביותר של השבט.
כשקומו נוקאלל, בחור אירי שמאמן רצים משבט הקאלנג'ן, נשאל מה הופך אותם לכאלה טובים הוא ידע לשים את האצבע על ההבדל המשמעותי: "כשאתה מאמן רץ לרמה הכי גבוהה, אתה צריך לזכור שהוא על סף של פציעות ושל עומס באימונים.
אותם רצים קנייתים חיים על קצה של כאב ומוכנים להקריב יותר מאחרים". עבור הקאלנג'ן כאב הוא משהו אחר לגמרי. היכולת להתגבר על הכאב הופכת אותך לגבר, בעיניהם. אם ליהודים יש בר מצווה, אז היכולת של נער להתגבר על הכאב הוא טקס הבגרות והקבלה לשבט. "כשהגעתי לבקר את שבט הקאלנג'ן שמתי לב שיש להם צלקות בידיים וברגליים" קומו מספר, "הם היו שורפים את עצמם על מנת שיוכלו להרגיש מזה כאב אמיתי".
בטקס ההתבגרות של השבט הם זוחלים עירומים בשדה קוצים אפריקאי (הקוצים הרבה יותר עבים באיזור שלהם). אבל זו רק ההתחלה עבורם, ביום אחד בלי הודעה מוקדמת הם עוברים ברית מילה בעזרת מקל חד. אחרי ברית המילה מורחים עליהם בוץ כדי שאם ייראו ולו קצת סימנים של כאב, אז הבוץ ייסדק וזה יהיה סימן לפחדנות וכל השבט יוכל לצחוק עליהם.
ישנה גם עוד דרך, לעשות את זה בבית חולים, אבל אז אתה נחשב ל'פחדן שמביא בושה למשפחה'. אז בפעם הבאה כשתראו מרוץ ל-10 ק"מ או מרתון, ורץ קנייתי ינצח אותו אל תשכחו שלמרות החיוכים והשמחה, הדרך להישג הזה עבר בכאב רב, דבר שמעצים אותו עוד יותר.
