באמריקה כמו באמריקה, נדמה שכל כך הרבה פעמים ההיסטוריה נכתבת על ידי תסריטאי הוליוודי. רק בשנה האחרונה ראינו את לברון ג׳יימס חוזר מפיגור 3:1, נוקם בווריירס ומביא לקליבלנד אליפות ראשונה אחרי 52 שנים. ראינו את השיקגו קאבס חוזרים מאותו פיגור בוורלד סירייס ושמים קץ לקללה בת 108 שנים. וכמובן, ראינו את המועמד הכי הזוי בתולדות הפוליטיקה האמריקאית הופך לאיש החזק בעולם, ואת זה אפילו כבר כתבו פעם (משפחת סימפסון ב-2000).
הנרטיב שעומד במוקד הסופרבול ה-51 כנראה לא ייזכר לפני אף אחד מהשלושה הללו, אבל כן עשוי להיחרט כסיפור הנקמה האולטימטיבי בתולדות הספורט. טום בריידי וביל בליצ׳יק, ואולי גם יתר הפטריוטס, יתייצבו בלילה שבין ראשון לשני לא רק מול אטלנטה פאלקונס, אלא גם נגד הקומישינר השנוי במחלוקת, רוג׳ר גודל.
למי שלא מכיר, דיפלייטגייט זה סיפור שמשתרך כבר שנתיים, מאז שניו אינגלנד ניצחה בגמר ה-AFC את אינדיאנפוליס בדרך לזכייה באליפות רביעית. כבר אחרי המשחק טענו אנשי הקולטס שהכדורים ששימשו את בריידי וההתקפה לא נופחו כראוי, מה שנתן להם יתרון בזריקה ובתפיסה במזג האוויר הקר. בדו״ח החקירה של הליגה נכתב כי ״יותר סביר מאשר שלא״ (ביטוי שהפך אלמותי בקרב אוהדי ניו אינגלנד) שבריידי היה מודע לחבלה המכוונת בכדורים, בהתבסס על הודעות בין שני אנשי הצוות במרכז הסיפור, ועל כן הליגה החליטה להשעות אותו מארבעה משחקים בעונת 2015. טריפיק טום ערער, ההשעייה בוטלה, גודל החליט לערער בחזרה ולבסוף בריידי, שבחר בקיץ לוותר ולשים את העניין מאחוריו, ישב בחוץ בכל חודש ספטמבר.
התוצאה הסופית פחות חשובה מההשפעה העצומה שהייתה לסיפור הזה על התדמית של בריידי, כמו גם של הקומישינר והליגה כולה. לפני כמה ימים, אפילו הנשיא יצא להגנת חברו, כשאצל דונלד טראמפ זה כמובן אומר לתקוף את גודל המושמץ על דפי הניו יורק טיימס: ״הוא חלש. כשהוא עשה את העסקה עם ריי רייס (שהיכה קשות את ארוסתו ב-2014), אמרו שהוא טיפש, זו הייתה עסקה כל כך חלשה. אז עכשיו הוא מגזים עם בריידי. הוא דביל״.
גם אם נשים בצד את הרהיטות הטיפוסית של מנהיג העולם החופשי, הקשר ההדוק שלו לבריידי ולבעלים של ניו אינגלנד, רוברט קראפט, לא מוטל בספק ועל כן ניתן להבין מכך עד כמה מספר 12 כועס. הוא לא ידבר על זה במסיבות עיתונאים או בראיונות, לפחות לא כל עוד יש עדיין משחק לשחק. אבל עמוק בפנים אפשר להניח שהוא פגוע. גם בפרשיות קודמות שהכתימו את הפטריוטס, הקוורטרבק האגדי תמיד הצליח להישאר נקי, ודיפלייטגייט פגעה בו קשות. רבים אף קראו לזה ציד מכשפות.
אז עברו ארבעת השבועות הראשונים של העונה, בריידי ישב והמתין, וכשחזר לא התפוצץ, אלא בעיקר הרשים בחדות ובפוקוס יוצאי דופן אפילו בסטנדרטים שלו. למעט עונת ה-MVP האגדית ב-2007 (כשהפטריוטס היו על סף שנה בלתי מנוצחת לפני שנכנעו לג׳איינטס בסופרבול), מדובר במספרים הכי טובים בקריירה שלו. עלייה משמעותית באחוזי הדיוק (67.4% לעומת 63.8% לאורך הקריירה), פחות אקספלוסיבי (מובן בהתחשב בנשקים שיש לו) אבל כמעט ללא טעויות - רק שתי חטיפות ב-12 משחקים, נתון מטורף.
אין בכלל ספק שאם היה משחק בכל 16 המשחקים, היה מוכתר ל-MVP של העונה לפני מאט ריאן, ה-QB של אטלנטה שיעמוד מולו הלילה. והנה, שנתיים אחרי אותה פרשה הזויה, ניו אינגלנד שוב על הבמה הכי גדולה, ודאי למורת רוחו של גודל. The Revenge Tour קראו לעונה הזאת מבחינת בריידי, סיור הנקמה. ואיזה סיום גדול יותר אפשר לדמיין מלקבל את הגביע ותואר ה-MVP הרביעי שלו מאותו גודל, ללחוץ לו יד ולהגניב חיוך ממזרי, שמתחת לפני השטח יהיה יותר כמו אצבע משולשת לקומישינר ולכל שאר השונאים?
אבל הנקמה, מספקת ככל שתהיה, איננה הדבר היחיד שיעמוד על כף המאזניים הלילה ביוסטון. המשחק הזה נותן לבריידי הזדמנות להפוך לגדול בכל הזמנים ולהיות הקוורטרבק הראשון והשחקן השני אי פעם עם 5 טבעות, דווקא בלי הנשק הכי חזק שלו (רוב גרונקובסקי, הטייט אנד המפלצתי, שנפצע באמצע העונה). הזדמנות לסתום הרבה פיות, כולל של כותב שורות זה, שלמד לאהוב פוטבול בניו יורק, כך שבשבילי לפרגן לבריידי בצורה כזו זה כמו להתחנך על ברנרד קינג והניקס ולהשתפך על לארי בירד.
נכון, מול הפאטס עומדת ההתקפה הכי מפחידה שהם אי פעם פגשו בפלייאוף (אפילו יותר מזו של הראמס בסופרבול 2002, שזכתה לכינוי "The greatest show on turf", בטח באוויר, ולכן אפשר לצפות מביל בליצ׳יק לשים דגש על משחק ריצה ולשלוט בקצב. ועדיין, תהיו בטוחים שמספר 12 יהיה שם ברגעים המכריעים עם עוד הופעה שתיכנס להיכל התהילה.
ואולי האסמכתא הזאת, של הגדול מכולם, תחזיר בתשובה חלק מהשונאים. בריידי הוא אולי השחקן הכי קוטבי בתולדות הליגה. הוא השחקן המועדף על כרבע מהאוהדים, בעוד רבע שונאים אותו יותר מכל אחד אחר. אבל בניגוד ללברון ואהובים-שנואים אחרים, לבריידי זה פחות מגיע. ה״מלך״ מקליבלנד מתבכיין, מתלונן, ומתעסק המון באגו שלו, כך שהוא מושך הרבה מהאש בעצמו. אם תשמעו את הקוורטרבק מדבר, כמעט תמיד הוא שם את הפוקוס אך ורק על הקבוצה, ונכון שלרוב זה מניב ראיונות משעממים וקלישאתיים להחריד, אבל בעידן בו האגו והכוכבות הם ככלות הכל, זה גם ראוי להערכה ובכל מה שקשור להיותו מודל לחיקוי ברמה הספורטיבית והאישית, מדובר בדמות ללא רבב.
אם גם את אטלנטה הוא יכריע, בגיל 39 הוא ישאיר מאחור את ג׳ו מונטנה, טרי בראדשו וענקים אחרים ויתפוס את מקומו הראוי על ראש ההר. אבל אם אתם מההייטרים, אל תצפו להיפטר ממנו בקרוב. ביחס לגילו, בטח בהשוואה לבן דורו פייטון מאנינג, בריידי במצב גופני יוצא מן הכלל, ונראה שרק הולך ומשתבח. מחר בבוקר, ״יותר סביר מאשר שלא״ שכמו רוג׳ר גודל, גם אתם תוכלו רק להסיר את הכובע.
