גם להיות פצוע צריך לדעת. כרגע אני יושב בביתי בישראל, ליד המשפחה, רחוק מהקבוצה החדשה, רחוק מהכדוריד והלחץ הנלווה לו. אני מקבל את החיזוקים מהאנשים שחשובים לי ומשתדל להחלים במהירות מהפציעה ששינתה את שגרת חיי, בשלוש השנים האחרונות, במאה שמונים מעלות. במקום להיות רחוק מהמשפחה החברים, רק עם הקולגות לקבוצה ובתוך הלחץ האדיר של הליגה הטובה בעולם, וכמובן להפסיד שוב את ערב ראש השנה, אני מנסה ליהנות מהמעט חופש שפציעה בסדר גודל כזו מעניקה.
נכון, קרע ברצועה הצולבת והמניסקוס נשמע מפחיד ומאיים. אבל חיצונית, לא רואים כלום למעט ירידה משמעותית בהיקף השרירים. אבל בכל זאת יש כל כך הרבה השלכות לפציעה מסוג כזה, שאפשר להתייחס לשיקום כאל מקצוע. נסו לדמיין מצב שבו שחקן ממוצע מתאמן כל יום שני אימונים ולאחר הפציעה אינו יכול לרוץ כשלושה חודשים. כמו לקחת מדייג את החכה שלו.
סדר היום שלי בגרמניה מורכב כעת מכחמש שעות נטו ביום של אימון. כמובן בלי כדוריד ומבלי לרוץ. עבודה סיזיפית ללא אדרנלין שמונעת רק מהכמיהה להבקיע שערים בליגה הגרמנית, וכמה שיותר מהר. בחיי היום יום של ספורטאי מקצוען האדרנלין של לנצח ולהיות טוב בכל משחק, משחק תפקיד מרכזי ומניע את השחקן באימונים מפרכים ככל שיהיו. אך מה עושים כשאי אפשר לקבל את הריגוש הזה בזמן פציעה? מנסים ליהנות מהזמן ללא הכדוריד.
אבל זה לא ממש הולך. כנראה שאני מכור להרגשה הזו של הכדור ביד. ויותר מכך של הכדור ברשת. נעצים את זה פי כמה כשממוצע הקהל בקבוצה החדשה בווצלאר, גרמניה הוא 4500 צופים, קבוצת מעודדות והצגת שחקנים לפני המשחק מהמרשימות שראיתי. ודגל ישראל אחד שתלוי מעל הפרקט.
כשיצאתי לשחק בחו"ל בגיל 21 הבנתי שכעת זה המקצוע שלי. אבל אף פעם לא העליתי על דעתי שיכולה להיות הפסקה כל כך גדולה במשחקים. בשמונה העונות שאני משחק בקבוצה הראשונה הפסדתי אולי שבעה משחקים בשל פציעה. כעת כבר הפסדתי עשרים וחמישה ואני עתיד להעדר כחמישה עשר נוספים. בהחלט הרגשה לא נעימה.
קשה לי להעלות על הדף את התחושה לשבת לצד המגרש ולראות את הקבוצה משחקת ונלחמת ואני לא יכול לעזור. אני יוכל לסכם את זה במילה אחת: “קשה". זוהי הרגשת בלבול שהנה, הרגל נראית בסדר אבל בעצם הרופא אמר שאסור והגוף לא נותן. לפחות עוד ארבעה חודשים בנוסף לשניים שכבר עברתי. נכון שהחלק הקשה מאחוריי מבחינה פיזית. אך מבחינה מנטלית יש עוד ארבעה חודשים של אי ריגוש מהכדוריד, בנוף של משחקי NBA ולב שרק רוצה לחזור ולהבקיע שערים.
אז איך בעצם מתגברים על פציעה כזו? רחוק מהבית, בדרך כלל לבד, ובקבוצה חדשה לגמרי? מתייחסים לכדוריד כביזנס. זוהי העבודה ולפעמים יש עיכובים. צריך לטפל בבעיה ולהיות חזק בראש קודם כל. אחר כך לנסות ליהנות מתקופה, שאני לא מאחל לאף ספורטאי, נטולת לחץ. נעזרים באבישי סמולר, שגר איתי באותו הכפר, ליד כמה פרות וכבשים, ושאר החברים לקבוצה ומעבירים את הזמן עד שהברך תחליט שהיא נחה מספיק. ולא מוותרים על אף סט בחדר הכושר. ובנוסף, לומדים הרבה. כי זה זמן טוב ללמוד ליגה חדשה וקבוצה חדשה.
אז קיבלתי בונוס להיות בבית כחודש, ואני מברך כל יום שאנחנו מדינה בעלת אקלים ים תיכוני. כי כרגע האוטו שלי בגרמניה, עומד קפוא בלילות. הרי באמצע ספטמבר השמש כבר לא מבקרת בווצלאר וזה משפיע עוד יותר על מצב הרוח של השחקנים שם. אני מנצל גם את ההזדמנות להיות בחיק משפחתי בראש השנה בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, ובכלל באיזשהו חג ונהנה מכל רגע.חוץ מזה, שתמיד כיף להיות בת"א. אמנם חצי יום בעבודות שיקום אבל קרוב למשפחה ועם צוות רפואי עם רגשות חמים.
בהצלחה לקשת עם עליית האתר החדש,
בברכת שנה טוב, נטולת פציעות ובתקווה להמון שערים,
חן פומרנץ