אבל לפחות במובן הישראלי, הטורניר האולימפי הופך להיות אבן דרך משמעותית. כי זה יהיה רגע השיא של נבחרת שרצה איתנו, בעצם, כבר שנתיים: מקיץ 2022, שבו היא שיחקה באליפות אירופה עד גיל 19 והגיעה עד הגמר; דרך הקיץ שעבר, הקיץ של ה"מונדיאליטו" (חצי גמר!) - ואחר כך של חצי גמר נוסף, ביורו עד גיל 21 - ועכשיו, פריז. זה לא יורו או מונדיאל, אבל זה הכי קרוב לטורניר בינלאומי גדול שהגענו אליו אי פעם.
והנבחרת הזאת היא סיפור בהמשכים. נבחרת שקמה מאלמוניות כמעט מוחלטת בקיץ 2022, והזריקה לכדורגל הישראלי דור חדש של גיבורים: סתיו למקין, רוי רביבו, אור ישראלוב, אל ים קנצפולסקי, תאי עבד - שאחריהם באו חמזה שיבלי, ענאן חלאיילי ודור תורג`מן בקמפיין המונדיאליטו. ברגע אחד, פרצו אל התודעה הישראלית שחקנים שהיו יחסית אלמונים - ניצלו את הוואקום, והפכו לדור צעיר ולוהט שהחזיר את ההדר למושג "נבחרת ישראל", אחרי שנים של שפל. והסמל המובהק לזינוק הזה - הוא אוסקר גלוך.
זה די מדהים כשחושבים על זה, אבל בעצם הסיפור של גלוך ושלנו הוא בסך הכל בן קצת יותר משנתיים. באפריל 2022, מלאדן קרסטאיץ` נתן לו את המקום בהרכב מכבי תל אביב מול מכבי חיפה (החלטה שאי אפשר להפריז בחשיבותה לגבי הכדורגל הישראלי כולו), ומאז הוא במסלול של נסיקה. בקיץ הוא כבר הוביל את נבחרת הנוער לגמר היורו (כולל שער פנטסטי נגד אנגליה), התקדם במכבי ת"א, נמכר בסכום גבוה לרד בול זלצבורג קנה לעצמו מקום אפילו בנבחרת הבוגרת וכיכב ביורו עד גיל 21. על אותו המסלול בדיוק, גלוך הפך לכוכב כדורגל ישראלי במלוא מובן המילה. והוא רק בן 20.
גלוך מגיע לאליפות הזאת כשהוא בשיאו - ברמה האישית, הוא סוגר עונה של 9 שערים ולא פחות מ-18 בישולים במדי זלצבורג (לצד העובדה שהיא, בסופו של דבר, לא זכתה באליפות), ובניגוד למערכת היחסים הקצת מוזרה שלו עם אלון חזן (כולל ההחלטה לא לפתוח איתו במשחק ההכרעה נגד איסלנד), גיא לוזון כבר הוכיח שהוא שם אצל גלוך את המפתחות. כלומר, כל התנאים הבשילו לקראת הרגע שבו גלוך יכתוב את הפרק הבא בקריירה. מכבי חיפה, וטרנאבה, ומעבר יוקרתי, וגול נגד אינטר בסאן סירו - ועכשיו עיר האורות מחכה לו.
מנגד, לצד האופטימיות הגדולה - יש גם חשש. כי לצד הכדורגל הנהדר שהוא מציג, הוא בפעם הראשונה צריך להתמודד גם עם ציפיות. גלוך, בשנים האחרונות, בעיקר התבלט כמישהו שלא היה תחת אור הזרקורים. כמישהו שעוד לא מוכר עד הסוף, ויכול להפתיע לטובה. באולימפיאדה הזאת, ברור לחלוטין שהוא ה"אלפא" - הוא השחקן שמצפים ממנו. אבל זה נראטיב שאנחנו רואים לא מעט בכדורגל העולמי - הגיל הממוצע של הכוכבים הולך ויורד, וגם שחקנים בגילאי העשרה (אפרופו, להבדיל, לאמין ימאל או ג`וד בלינגהאם) צריכים להתמודד עם המעמסה הזאת. ולפעמים, דווקא הגיל הצעיר יכול להוות יתרון.
ומה שמספק אופטימיות בנושא הזה, הוא העובדה שגלוך - תמיד - הראה אומץ. "משחק ההתגלות" שלו, באפריל 2022 נגד מכבי חיפה, היה דוגמא מובהקת. גלוך אמנם היה מוכר לשוחרי ליגת הנוער, או לאוהדי מכבי תל אביב (שם הוא סומן כפרוספקט בגיל מאוד מוקדם), אבל הוא עוד לא היה מוכר למיינסטרים. והמשחק שלו נגד חיפה, כולל הגול שכבש, היה חסר פחד - הוא הלך עם הכדור, הוא ניצל הזדמנויות, הוא היה שם. וכך זה עובר כחוט השני בכל משחק שבו ראיתי את גלוך. העובדה שהוא נוכח בכל רגע, מביא את היכולות שלו למקסימום תמיד.
זו לא רק נבחרת ישראל. גם הכדורגל הישראלי בכללותו זקוק לקמפיין מוצלח של גלוך. כי שני הכוכבים המרכזיים של הכדורגל הישראלי כרגע נמצאים ב"הולד" - ערן זהבי נמצא בסוף הקריירה, מנור סולומון עדיין נאבק בחזרה מהפציעה. והכדורגלן המוכשר ביותר בדור הנוכחי נתקל בוואקום - שהוא בהחלט יכול למלא. זה הרגע המושלם בשבילו להוסיף את המדרגה הנוספת - ולהראות שהוא באמת יכול לשחק בליגה של הגדולים. זה חשוב גם ברמה ארוכת הטווח.
המשחקים האולימפיים שייפתחו בפריז מגיעים ברגע קריטי עבור מדינת ישראל. בתוך אחת התקופות הקשות שידענו כאומה, לכל מדליה שניקח יהיה מטען נוסף. מטען רגשי, תחושה של שמחה ושל אופטימיות - שכמו נר קטן שעושה אור גדול, תכבה את החושך מסביב. מדליה היסטורית בכדורגל (אחרי שפעמיים פספסנו את ההזדמנות, לא תמיד באשמתנו) יכולה להיות גולת הכותרת, ורגע ישראלי מרהיב. נבחרת ישראל הצעירה, שידעה לתת שמחה לעם הזה בשנתיים הקודמות, נמצאת במצב שהיא לא מאוד רחוקה מהישג בלתי נתפס. ומה יותר ישראלי מאנשים רגילים, שעושים דברים על אנושיים?
ודבר אחד ברור - אם נבחרת ישראל הזאת תגיע רחוק, לגלוך יהיה חלק מרכזי בדבר הזה. התנאים כבר כאן, ועכשיו הבמה שלו.
עכשיו תורו להיות גיבור.
