"תמיד אפשר להיות יותר טובה"

ההורים לא באו איתה לאולימפיאדה. נדיה קומנצ'י באולימפיאדת מונטריאל, 1976 | צילום: Getty Images, GettyImages IL

לנדיה קומנצ'י קוראים בכלל נדיה קומנץ', והיא כבר בת 50. האולימפיאדה שנפתחת מחר מחזירה אותנו אל אחת הדמויות האהובות ביותר בהיסטוריה של הספורט, אל ילדת הפלא הרומניה שקיבלה בפעם הראשונה בתולדות האולימפיאדה את הציון 10 - והפכה לאגדה חיה. מה היה בה אז, ומה יש בה עד היום שהופך אותה לאישה מעוררת השראה ואהודה כל כך ברחבי העולם?

לא הייתי ילדה מסכנה

נדיה נולדה בשנת 1961 ברומניה הקומוניסטית, ומגיל צעיר היה ברור לה ולסובבים אותה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה: להיות מתעמלת. היו לה היכולת, הכשרון ואולי החשוב מכל - התשוקה להצליח, וכבר בגיל שש, בעוד בנות גילה מעבירות את זמנן במשחקים, הייתה נדיה עסוקה באימונים יומיים ואינטנסיביים.

"האימונים שלי מומנו על ידי הממשלה. ההורים שלי מעולם לא ראו אותי מתאמנת, וגם לא הגיעו לאולימפיאדה. כך היה נהוג באותה תקופה", סיפרה קומנצ'י בראיון ל"גלוב אנד מייל" הקנדי. אבל לפני שאתם מתקשרים לאגודה לשלום הילד, תופתעו אולי לשמוע שקומנצ'י מעולם לא הרגישה שהיא חווה ילדות קשה: "אם זה היה ילד ולא ילדה, זה היה נראה לכולם בסדר שהוא מתאמן שש או שבע שעות ביום בגיל 9. אנשים אומרים 'ילדה קטנה ומסכנה', אבל אני דווקא נהנתי מזה. אהבתי להתאמן באופן אינטנסיבי, ותמיד עשיתי יותר ממה שדרשו ממני. כשהמאמן שלי ביקש לעשות תרגיל 12 פעמים, עשיתי 14 פעמים".

לוח התוצאות לא יכול היה לשאת את הציון

כבר בשנה שלפני אולימפיאדת מונטריאול זכתה נדיה באליפות אירופה ובתואר ספורטאית השנה בעולם; אבל המשחקים האולימפיים בקנדה ב-76', בהיותה בת 14 בלבד, היו אלה שהפכו אותה לסנסציה. תרגיל המקבילים שלה הסתיים, ועל לוח התוצאות הופיעו הספרות 1.00. הקהל, הקריין וגם המתעמלת הצעירה עצמה לא הבינו מה פשר הספרות שעל הלוח האלקטרוני, עד שהובהר לכל שהן מסמלות את הציון 10 המושלם, הראשון שנרשם אי פעם באולימפיאדה. לוח התוצאות לא היה ערוך לציון כזה, וגם לא נדיה. למעשה, היא חושבת עד היום שהשופטים פשוט היו נחמדים מדי: "בעיני, הביצוע שלי לא היה מושלם. הוא היה טוב מאוד, אבל תמיד אפשר לעשות ביצוע טוב יותר", אמרה.

זה היה רק הספתח של קומניצ'י באותה אולימפיאדה. היא שבה למולדת עם חמש מדליות, שלוש מתוכן מדליות זהב. מתעמלים רבים פורשים כל עוד הם בשיא, רגע אחרי שממשו את חלום חייהם - אבל עבור נדיה, סדרת הניצחונות רק תדלקה אותה במוטיבציה להמשיך. ב-1980 חזרה לאולימפיאדת מוסקבה כמתעמלת "מזדקנת" בת 18, והשיגה עוד ארבע מדליות.

"אם המאמן ביקש 12 פעמים, עשיתי 14". קומנצ'י באולימפיאדת מוסקבה, 1980 | צילום: Tony Duffy, GettyImages IL

המציאות ברומניה, המולדת הקומוניסטית שהצמיחה אותה כספורטאית מגיל 0, הפכה לאט-לאט לבלתי אפשרית עבור קומנצ'י הצעירה. ב-89', מעט לפני תחילת המהפכה וחיסול הרודן ניקולאי צ'אושסקו, החלה נדיה במסלול מפרך של בריחה. "היעד היה ארצות הברית", סיפרה, "למרות שלא היה לי באמת מושג איך אני הולכת להגיע לשם. הייתי מאוד מפוחדת, אבל יותר פחדתי לחזור חזרה לרומניה". קומנ'צי חצתה בלילה את גבול הונגריה, והמשיכה לווינה. בעזרת השגרירות האמריקאית באוסטריה קיבלה ויזה לארצות הברית.

הספורטאית הידועה פגשה מחדש בחבר נעורים ישן - המתעמל האמריקני עטור המדליות ברט קונור, אותו הכירה לראשונה כבר באולימפיאדת מונטריאול. הרומן בין השניים התפתח, והזוג נישא ב-96'. כיום, חברים בני הזוג קונור בדירקטוריון של ה"אולימפיאדה המיוחדת", אולימפיאדה לבעלי פיגור שכלי. קומנצ'י משקיעה את זמנה בקידום ילדים מוגבלים דרך ספורט, ובמהלך השנים יזמה גם את הקמתה של "מרפאת הילדים של נדיה קומנצ'י" בבוקרשט, קליניקה המספקת שירותים רפואיים ותמיכה סוציאלית במחירים מסובסדים.

נדיה קומנצ'י ובעלה, ברט קונור | צילום: Kevin Winter, GettyImages IL

אנשים אומרים לי: "היית האלילה שלי"

למרות שהיא כבר סוגרת חצי מאה, הציבור עדיין זוכר את קומנצ'י כילדה בת 14. "ניגשים אלי אנשים ואומרים לי 'היית האלילה שלי', 'גדלתי עליך', 'הייתי דלוק עליך כשהיית באולימפיאדה'. קשה לי להאמין שאנשים עדיין זוכרים את זה, עברו 36 שנים", היא מצטנעת. גם בעלה חווה את ההערצה שלא שוכחת לאישתו: "ברחבי ארצות הברית אני בעצמי אדם די מפורסם, אבל כשאנחנו מטיילים בעולם אני נחשב ל'בחור שנמצא עם נדיה'. אחרי כל השנים, אנשים עדיין מחוברים אליה".

מה יש בה, במתעמלת הנערית מרומניה, שגורם לנו לרצון עז לעלות על קורה עם בגד גוף וגרביונים? האומץ, התעוזה והמוטיבציה של האישה הזו מצליחים עדיין לעורר, עושה רושם, גלים של אהדה ציבורית כלפיה עד היום. קומנצ'י לא מסמלת רק הישגיות בלתי מתפשרת, מצוינות ודבקות במטרה - היא מייצגת גם את הכמיהה לחופש, את רוח הנתינה, הסולידריות וקבלת האחר. הלוואי וכל הספורטאים היו קצת יותר כמוה.

>> לינור אברג'יל סיפרה על האונס, יובל דיין פרשה בשיא: נשים יפות ואמיצות