פוליטיקה, את זונה לא קטנה, שר הרבי אריק איינשטיין. הנער אריק היה אלוף ישראל לנוער בקפיצה לגובה והוא אחד משוחרי הספורט הנלהבים בישראל. בשירו התכוון כנראה לממסד הרקוב שלנו, אני לוקח את השורה בשיר גם לפוליטיקת הספורט.
אלה קופלב אמו של יהונתן אלוף אירופה במשחה גב למרחק 50 מ', נסעה לדברצן כדי ללוות את הבן. היא דמעה מהתרגשות ביציע הבריכה כאשר בנה ועמיתו גיא ברנע עלו לפודיום לטקס חלוקת המדליות ודגלי ישראל התנופפו לצלילי התקוה. המשימה של יהונתן טרם הושלמה, הוא עדיין לא קבע את המינימום ב-100 מ' גב ללונדון.
הסיפור של יהונתן ומשפחתו הוא הסיפור של הספורט האישי הישראלי, מגזר שאינו נהנה ממשאבים ומלובי חזק. אלוף אירופה היחיד שלנו בבריכה מתאמן מגיל 6 (הוא בן 20 וחצי) בבריכה שספק אם אורכה מגיע ל-25 מ'. אביו מהנדס מכונות שעובד בחברה לייצור רובוטים, דאג להביא רובוט שינקה את הבריכה, כי לפני כן לא היה כזה. יהונתן לא הצליח להתאמן בבריכה אולימפית (50 מ') כי רק בטכניון יש כזו. סבו, פרופסור לפיסיקה ביקש שיאפשרו לו מסלול בשעות הערב. אחרי שלא הבחין בקשיש שחדר למסלול שלו בטעות, הופסקה גם המחווה הזו והוא חזר להתאמן בספק גיגית, ספק בשלולית עם מאמנו המסור חנן שפרלינג שמלווה אותו כבר עשר שנים.
לא ברור אם מאמן העל שלנו, ליאוניד קאופמן, רצה לכלול אותו ברביעיית השליחים ל-4X100 מ' מעורב, אך במציאות שחה יעקב תומרקין, שהשיג שתי מדליות ב-100 ו-200 מ' גב. אולי, רק אולי, תומרקין לא היה רעב מספיק בשליחים (זה אך טבעי) והנבחרת החמיצה הזדמנות להגיע ללונדון.
בשחייה הכל פוליטיקה. קופלב ממכבי חיפה, אז הוא בבעיה מול הג'מעה של הפועל. נעם צבי ירושלמי, לכן מטבע הדברים ידאג לירושלמים ו/או לכל מועדון אחר שמייצג את מפא"י ההיסטורית. לא ידוע אם יהונתן קופלב יגיע ללונדון, את ריו 2016 הוא סימן כמטרה. הוא מתלבט בין מכללות בארה"ב, אוהיו או מישיגן, שתיהן אימפריות ספורט. כנכד לפרופסור ובן למתמטיקאית ומהנדס, הוא סיים בהצטיינות את עירוני ה' בחיפה עם ציונים מעולים. זו הסיבה שעזב את הפנימייה בוינגייט אחרי שנה בכיתה י', הוא לא הסכים לוותר על מצויינות בלימודים. אין לנו הרבה ספורטאים כאלו, אפילו לא 50 באוכלוסייה של מעל שבעה מיליון נפש.
חלוקת המשאבים פה היא שערורייה בהתהוות. זה לא שאין כסף, הקריטריונים לחלוקתו מעוותים. איך יכול להיות מצב שבעיר השנייה בגודלה בישראל, אין בריכה אולימפית? איך במכון וינגייט שפכו עשרות מיליונים על פיל לבן כמו פרוייקט הבריכה, אבל היא לא קיימת? מדוע ממשיכים לבנות אצטדיונים בערים הגדולות במדינה שאין לה שום בריכה?
בסידני שבאוסטרליה היו לפני 12 שנה 65 בריכות ל-50 מ'. אז גרו בסידני רבתי 2.3 מיליון נפש, כשליש מהאוכלוסייה כאן. זו הסיבה ששחייה היא ספורט לאומי בארץ הקנגורו, לנו יש כדורגל מפגר. עוד אנקדוטה שמוכיחה עד כמה חשוב מרכיב האישיות אצל ספורטאי: יהונתן קופלב הוא צעיר נאה בגובה 1.93 מ'. סוכן הדוגמנות, עדי ברקן, פנה אליו בהצעה לקמפיין עתיר ממון, לבטח לצעיר שמשתכר אלפיים שקל בחודש וחולק רכב עם אמו. השחיין השיב בשלילה בנימוק שזה יפגע באימוניו. הוא לא מוכן להפסיד אימון בשביל יום צילום. אם תמצאו לי כדורגלן או כדורסלן שינהג באופן דומה, אתחיל לספור את השעות להופעה במונדיאל.
יתכן שהשחייה הישראלית תיוצג בחמישה שחיינים בלונדון, אם קופלב וברנע יעשו קריטריון. תומרקין אולי שווה גמר אולימפי ביום נתון. אנחנו כרגיל מפנטזים פה על מדליות אולימפיות בענפים משמעותיים בלונדון. אלכס שטילוב הוא התקווה הגדולה שלנו על המזרן, בתרגיל הקרקע. השאלה אם יכולתו הפנומנאלית, תייצר כאן עומק להתעמלות. התשובה שלילית. ההשקעה באלכס מתבטאת בכמיליון שקל בשנה, יש תשואה מדהימה על ההשקעה. אבל המערכת לא בנוייה לייצר את הדור של אחרי. על השאלה מה חשוב יותר: מדליה בהתעמלות מכשירים, או ארבעה מתעמלים במאיה הראשונה בעולם, אף אחד עוד לא חשב. משקיעים כאן בשטויות כמו קליעה או בדמינטון, סוסים וחץ וקשת. נו באמת, לאן נגיע עם זה?
הפסדנו את העלייה האתיופית, כי הרבנים לא האמינו שהם יהודים. מ-1981 היינו צריכים לייצר מסורת של ריצות בינוניות וארוכות ומירוצי שדה בשפיץ העולמי. חיבור של הגזע האתיופי עם אחת מהמדינות המתקדמות בעולם במדע, היתה אמורה לתת היום פירות עם מאות רצים ורצות. אבל שלחנו אותם לישיבות ובעיקר נידינו אותם.
את האוכלוסייה הסובייטית הפסדנו בענק. באו לכאן עולים יהודים וגויים מכל הרפובליקות הבלטיות, שהתמחו במקצועות הקרב: איגרוף והיאבקות חופשי ויווני-רומי. נכשלנו במיצוי הפוטנציאל. ישראל כמדינת עלייה החמיצה מתנה מדהימה בתוך 40 שנה. אפשר גם לדבר על המגזר הערבי. בקצת השקעה ולמידה, צריך היה לבנות כאן את ענף האיגרוף שמאוד פופולארי במגזר הערבי. ניהלו את זה בצורה שכונתית, התוצאות בהתאם.
נשארנו עם הים. מרצועת חוף של 217 ק"מ בים התיכון, 14 ק"מ בים סוף, היינו חייבים להיות אימפריה בכדורעף חופים. אבל יש פוליטיקה שרוצה אולמות. בחופים לא צריך המתקנים, כי אלוהים כבר נתן, צריך רק לרצות. נו, מתי? בזכות מנהיגות של איש אחד, יהודה מעיין, אנחנו אימפריה בשייט וגלישה. המאבק בין צוברי למשיח (ארבע תחרויות) הוכיח את עצמו. מי שעמיד יותר בלחצים, נוסע ללונדון. המחנה של נמרוד משיח, שמומן בכספו של עדי שטראוס שהשקיע מיליונים, קרס כולו. הפוליטיקה בפנים החריבה את מערכת היחסים בין הגולש למאמנו, גל פרידמן. נמרוד מרד, אומרים שעלה במשקל, לא שמר על כושר וחיסל את הסיכויים שלו לגייס ספונסר משמעותי בעתיד. בלונדון צריך לקוות שנביא משהו גם במפרשיות 470. מקום רביעי כבר היינו גם גברים גם נשים. צריך קצת פודיום.
ובבית בחיפה תשב אלה קופלב ותצפה בכל התחרויות בשחייה, ותחשוב על פוליטיקה ועל הבן שלה שלא רוצה להתראיין ורק רוצה להתאמן ושלא יפגעו לו בקריירה. 100 מ' גב משחה קשה. הוא הראשון בתוכנית, השחיין עוד לא נכנס לסצנה של התחרויות, הראש עוד לא מורכב. בקיצור לא קל המקצוע שהבן שלה בחר. אבל אם לא תהיה אולימפיאדה, אז תהיה אליפות עולם. חוץ מזה עם הגנים במשפחה הוא תמיד יכול להיות פיסיקאי, מתמטיקאי או מהנדס. אלה יודעת שהוא לא יהיה פוליטיקאי.
