ואני עוצר ושואל: רגע, הם לא משחקים עכשיו באותה נבחרת? הם לא יפתחו יחד בחמישיה של מייק ששבסקי במשחקים האולימפיים במטרה לשטוף את העולם? "אני לא יודע מה עובר עליי", אמר דוראנט. "כשאני מוסר ללברון אני עדיין מרגיש שאני מוסר לאויב במקום לשחקן קבוצה שלי. אני מנסה, ובינתיים לא מצליח להתגבר על התופעה הזאת. אני מבין שזו תופעה בעייתית, אבל היא קיימת בי".
בעייתית? זו תופעה הרסנית, צרה צרורה. "כמובן שאני מודע לבעיה", ממשיך שחקן הת'אנדר, "אבל רק לפני חודש שנאתי את הבנאדם ושחקתי נגדו חמישה משחקים קשים ביותר. אני לא יכול להפוך ברגע את הסלידה שיש לי ממנו לאהבה או לפחות אחווה קבוצתית. אני אהיה מוכרח להתגבר על זה, אחרת אין לי מקום בנבחרת".
אולי הבעיה הזאת תמיד הייתה קיימת, אבל מעולם לא שמעתי עליה. ב-1992 מייקל ג'ורדן שיחק נגד קלייד דרקסלר בגמר, אבל בדרים-טים לא נשמע ציוץ בקשר לזה. גם היריבות בין הלייקרס והסלטיקס לא הפריעה לדרים טים של 1992, מהסיבה הפשוטה שאז לארי בירד ומג'יק ג'ונסון היו החברים הטובים ביותר. האי-נוחות הזו כפי שמביע אותה דוראנט, היא הראשונה מסוגה שאני שומע בכל 52 שנותיי כעיתונאי ספורט.
למרות זאת, אפשר להבין מחשבה שכזו, שייתכן שעברה בראשם של שחקנים רבים בעבר, אבל עדיין לאיש לא היה האומץ לתארה במילים כה חדות וברורות כפי שיצאו מפיו של דוראנט. הזוי. ומי לקח על עצמו את המטרה ליישר את ההדורים, לפחות למראית עין, לקראת פתיחת המשחקים האולימפיים בעוד שבוע וחצי – קובי בראיינט.
והאמת, לא בטוח שזה הרעיון הכי טוב. שימו לב למה שהיה לו לומר. "בבייג'ינג שיחקתי מיד אחרי ההפסד לבוסטון סלטיקס. אני אולי לא ממש אובייקטיבי, אבל אם אלן, פירס וגארנט היו איתי בנבחרת, הייתי משתמש בהם כגורם למוטיבציה. באימונים הייתי נכנס בהם בכל כוחי ומנסה להשפיל אותם. זה היה מוציא ממני את כל הכעס והאכזבה, ואז כשהיינו משחקים יחד, הייתי משתף איתם פעולה כאילו היו אחיי".
קשה לי להאמין שדוראנט יוכל להזיק במכוון לנבחרת ארצות הברית, לא רק בגלל פערי הרמות העצומים, אלא גם בגלל התדמית שלו. אבל היום זה עולם החדש, הכל שונה. אני רק מקווה שמייק ששבסקי יצליח לגלות את הכוונות המוקדמות הללו ולדעת כיצד לטפל בהן. גם הוא יודע שזו טעות איומה להשאיר בנבחרת שחקן ששונא את לברון ויצר הנקמה בוער בו יותר מהרצון לזכות במדליית הזהב במשחקים האולימפיים עם הדרים טים.
מנחם לס –
