אני מתביישת בקבוצה שלי, בקהל שלי, בחברים שלי ליציע ואפילו בעצמי. אני מתביישת שבמקום לשיר שירי אהבה לקבוצה אחרי הניצחון הגדול בדרבי בזמן שהשחקנים הודו לנו, בחרנו לשיר את השיר עם המילים הכי מזעזעות שנשמעו אי פעם במגרשים – בחרנו להבטיח לאוהדי הפועל ש-"ניקח להם את הבנות שאוהבות להשתולל וכשנאנוס אותן, נצעק היום המוות הפועל".
אני מתביישת בשחקנים שלי, בגיבורים שלי, אלה שיש להם כל כך הרבה השפעה על כל כך הרבה אנשים. אני מתביישת בקפטן שלי, שחשבתי שהוא כדורגלן מסוג אחר. שבזמן ששרו את השיר הזה הם נופפו עם הידיים בבקשה לעוד. אני מתביישת בכולכם, שאף אחד עוד לא גינה את השיר הזה, אף אחד לא ניצל את במת הראיונות כדי פעם אחת לא לדבר על עצמו אלא על דברים חשובים יותר. יכולים להגיד שלא זיהו את המילים של השיר, בולשיט. אי אפשר שלא היה להבין את המילים – זה היה חזק, עוצמתי ומדויק, ממש כמו המעשה עצמו.
אני מתביישת בחברים שלי ליציע, חברים שלי לחיים, אנשים טובים עם מוסר ומצפון, אנשים שיש להם חברה, אחות, אימא. אני מתביישת בהם שהם שיתפו פעולה ושרו בקולי קולות. שהם תירצו לי בסוף היום שזה היה סוחף עד כדי כך שהם לא יכלו להתאפק, שזה בסה"כ רק שיר ושאף אחד לא באמת מתכוון לזה.
אני מתביישת בקהל הרחב, אלה שמסכימים שמילים כאלה לא צריכות להיאמר אבל לא עושים עם זה כלום מלבד לשתוק. או באלה שאומרים שכולם שרים את זה אז כנראה זה לגיטימי. מתביישת בכם כאוהדים וכבני אדם.
אני מתביישת בעצמי, שלא הייתי מספיק אמיצה בשביל לתפוס את אלה שלידי ולהשתיק אותם. שלא הייתי מספיק חזקה בשביל לנסות ולשנות. מתביישת בעצמי שלרגע גם אני נסחפתי עם העוצמה של הקהל הצהוב והצטרפתי לחלק מהמילים של השיר.
השנה החדשה התחילה ויום כיפור בפתח. את חשבון הנפש האישי שלי עשיתי באותו לילה ובחרתי לבקש סליחה. סליחה מאותו אבא שהילדה שלו נאנסה והיה צריך לשמוע את השיר שמפאר ומהלל את המעשה. סליחה מאותה בחורה ולא משנה אם היא צהובה או אדומה, שחוותה את זה על בשרה ובזמן שהיא שמעה את השיר הזה בטוח הרגישה את אותה התחושה. סליחה מהקבוצה שלי שלא הצלחתי לשמוח איתה אחרי התצוגה המדהימה שהיא עשתה. וכן, גם סליחה מעצמי, שאני מונעת מעצמי את האהבה הכי גדולה שלי מאז שהייתי ילדה קטנה והיא לבוא למגרשים, לעודד, לקלל, להתעצבן ולשמוח. זה פשוט גדול עליי להיות חלק מדבר כל כך מזעזע, וכן, זה כנראה גם גדול עליי להילחם בזה.
אותם אנשים שכתבו והובילו את השיר הזה בטח ילכו לכותל לסיור סליחות, יחבשו כיפה וירגישו טהורים ליום אחד. מעניין אותי אם כשיעשו את חשבון הנפש בינם לבין עצמם, בלי המסכות ובלי התדמית שבנו, הם יעצרו לרגע ויהרהרו "אולי הגזמנו?", "אולי עברנו את הגבול?". מעניין אם הם ילכו לישון טוב בלילה אחרי זה.
יותר קל לי להאמין שהם הולכים לישון עם חיוך ובהרגשה שהם על גג העולם, בהרגשה שהם מנהיגים ומובילים. שבסוף היום הם טופחים לעצמם על השכם כי הצליחו לסחוף קהל וקבוצה שלמה לשירה ותצוגה אדירה. מה חשובה הדרך? העיקר התוצאה. העיקר שהגיבורים שלהם ימחאו כפיים בסוף המשחק. הם בטוח ילכו לישון טוב הלילה, כמו האנס שלפני דקה הרס לבחורה את החיים. כי לאנשים האלה אין אלוהים, גם לו הם לא עושים חשבון.
אבל מי שלא ילך לישון טוב הלילה, זה אותם אנשים שבשבילם השיר הזה הוא לא רק שיר, אלא מציאות עצובה. זה אותם אנשים שנשאר להם אפילו טיפה של מצפון ומרגישים מתוסכלים שהם מעטים מידי בשביל להצליח לשנות.
רציתי לסיים בנימה אופטימית, בכל זאת שנה חדשה והיא תמיד מגיעה עם תחושת תקווה. כי בכל זאת יש דרך אחרת, דרך טובה יותר. בכל זאת יש קהל שפוי שמבין שכולנו, ממזמן כבר עברנו את הגבול. בואו נאמין שאפשר, בואו נחזיר את הכדורגל להיות של כולם. אז בפעם הבאה שאתם שומעים את השיר הזה או כל שיר פוגעני ביציע של קבוצה אחרת, חשבו פעמיים לפני שאתם מצטרפים, ואם בכלל הצלחתי לגרום לכמה מכם למחות עליו בשריקת בוז – השנה שתבוא עליי, עלינו, תהיה כבר יותר טובה.
