המונדיאל בברזיל היה האירוע הספורטיבי הגדול ביותר של 2014, על זה אין כל ויכוח. רק שבמקרה הספציפי הזה הוא היה גם האירוע הגדול ביותר שלי, ברמה האישית - מה שהפך את כל העניין להרבה יותר מרגש.
מבחינתי, המונדיאל החל הרבה לפני משחק הפתיחה ב-13 ביוני. למעלה משנה לפני שהטורניר בברזיל יצא לדרך כבר הייתי עמוק בעניין. חודשים ארוכים עמלתי על "ספר המונדיאל" שכתבתי ושיצא לאור בחודש מארס. לאחר מכן חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה והעברתי הרצאות על הגביע העולמי, ההיסטוריה שלו, וגם על ההשתתפות היחידה של ישראל ב-1970.
אבל אז הגיע הרגע הגדול עצמו, כאשר טסתי לברזיל כדי לשדר 14 ממשחקי הסיבוב הראשון, מתוך האצטדיונים עצמם. יחד עם הפרשן מוטי איווניר והמפיק אורן צדקיהו יצאנו למרתון מטורף שכלל עשרות טיסות פנימיות ואינספור חוויות בלתי נשכחות. את המשחק בין ספרד לצ'ילה במרקאנה בריו דה ז'ניירו כמעט החמצנו. ערפל כבד חייב את המטוס לנחות בשדה תעופה אחר בעיר, ולאחר שהגענו באיחור לבית המלון, התברר כי יש פקקי ענק במרכז העיר. ישבנו במונית, שכמעט ולא זזה, למעלה משעה כשאנחנו מתפללים לנס. בסופו של דבר הנס קרה. הגענו לאצטדיון באיחור ניכר, אבל עלינו לשידור בזמן.
כשישבנו באולם התקשורת הענק כשעה לפני המשחק נשמע לפתע רעש מוזר. הבטנו לאחור וראינו לתדהמתנו עשרות אוהדים פורצים פנימה, רצים בין העיתונאים והשדרים, ואז מפילים קיר גדול שעליו עשרות מכשירי טלוויזיה. מהר מאוד החלו לרדוף אחריהם שוטרים ואני ביטחון. המראה היה סוריאליסטי, אבל גם מפחיד. אלו היו אוהדים של צ'ילה ללא כרטיסים, שפרצו את שער אולם התקשורת, במטרה להיכנס לאצטדיון עצמו.
היו גם מפגשים מרגשים, כמו עם איבן סמוראנו, הכוכב האגדי של ריאל מדריד ונבחרת צ'ילה, שהתגלה כבחור נחמד וסימפטי, או כוכב העבר האגדי של נבחרת דרום קוריאה, צ'ה בום קון. האוהדים הקוריאנים שראו אותו בשדה התעופה כמעט התעלפו מהתרגשות. חוויה מיוחדת במינה היה לראות מה קורה במדינה הענקית הזו, של 200 מיליון תושבים, כאשר נבחרת ברזיל משחקת. ראשית, הרחובות מתרוקנים, ולא משנה מה שעת המשחק. אין אדם אחד ברחובות, הקניונים נסגרים והאנשים מתבקשים לעזוב. לתפוס מונית בשעת משחק זו משימה בלתי אפשרית.
ואז מתחיל המשחק, וברקע נשמעות יריות. ככה זה בכל הערים, העיירות והכפרים בברזיל. יריות באוויר כשהמשחק נפתח ומטחי יריות כאשר ברזיל מבקיעה שער. במשך שעתיים המדינה פשוט משותקת. 200 מיליון איש דבוקים למכשירי הטלוויזיה, בבית, במסעדות ובבארים השכונתיים.
כשחלקי בשידורים הסתיים נשארתי בברזיל עוד מספר ימים. לא יכולתי להרשות לעצמי להחמיץ את משחק שמינית הגמר בין קולומביה לאורוגוואי. האווירה במרקאנה הייתה לא פחות ממדהימה. כמעט 50 אלף אוהדים קולומביאנים מצד אחד וכ-10 אלפים אורגוואים מהעבר השני, יצרו באצטדיון המיתולוגי אווירה מחשמלת ובלתי נשכחת. והשער של חאמס רודריגס? ברגע שהכדור פגע במשקוף וחדר לרשת של מוסלרה ידעתי שזהו שער המונדיאל ואמרתי זאת לעידן קוולר, שדר גלי צה"ל שישב לצידי. לראות שער כזה מהיציע זו חוויה שאקח איתי עוד שנים רבות.
בסופו של דבר גרמניה זכתה בגביע, אבל עבורי מונדיאל 2014 היה בעיקר חגיגה לטינו-אמריקנית. עשרות אלפי האוהדים שנהרו לברזיל במטוסים, במכוניות ובטרמפים, יצרו אווירה אחרת, צבעונית, מוסיקלית. הם הגיעו מארגנטינה, קולומביה, צ'ילה, אורוגוואי, אקוואדור, מכסיקו, הונדורס וקוסטה ריקה ויחד עם הברזילאים והברזילאיות יצרו קרנבל אחד ארוך של חודש ימים. קרנבל שחלקו היה באצטדיונים, אבל נמשך לפני ואחרי המשחקים ברחובות, בחופי הים, במסעדות ובמועדונים. זה לא היה דומה לשום מונדיאל קודם.
חצי שנה עברה, ואני חש געגועים עזים לברזיל, מדינה שהייתי בה כמה וכמה פעמים בעבר, ואף פעם אי אפשר לשבוע ממנה. אבל לא נורא, עוד חצי שנה תצא לדרך אליפות דרום אמריקה בצ'ילה - הקופה אמריקה. נכון, זה לא בדיוק מונדיאל, זה פחות גדול ונוצץ – אבל דבר אחד בטוח: שוב תהיה לנו חגיגת כדורגל בניחוח לטינו-אמריקני, כמו שאנחנו אוהבים.
