ב-21:00, גילי ורמוט יעלה (כנראה) לדרבי הראשון שלו במדים מכבי ת"א. לא בטוח שהוא יהיה בהרכב, וגם אם כן זה יהיה רק כי סלבישה יוקאנוביץ' ירצה לתת לשחקניו הבכירים לנוח לפני הגומלין מול פלזן. אבל מתישהו הוא יהיה שם, על המגרש, בבלומפילד, וכל הקהל האדום של הפועל ת"א, שכל כך אהב אותו, יזכיר לו שהוא ברח כשהיה קשה, ושלכסף יש מחיר.
אחרי חצי שנה בצהוב, לאחר פציעה שלא נגמרה, ולאחר שקיבע את מעמדו כמחליף יקר מאוד, גם ורמוט יודע שעד כה הוא לא הצליח מקצועית במכבי. אם בהפועל הוא היה המלך, השחקן שבלעדיו אין כלום בקבוצה, שגם אם לא פגע בכמה משחקים, תמיד מקומו היה מובטח, כמו גם אהבת הקהל, הרי שבמכבי העולם הוא אחר, אכזר יותר. שם, ורמוט הוא עוד אחד מאותם שחקנים - שנלחמים על מקומם, על אהדת הקהל (והעבר האדום בטח לא עוזר לו) ושמקווים שימצאו את מקומם ברוטציה. במכבי יש רק מלך אחד, זהבי, ולוורמוט שעוד זוכר אותו כשחקן זוטר, זה בוודאי לא סיטואציה קלה.
אני בטוח שבלילה הוא עושה את החשבון הכספי, ומתנחם בידיעה המרגיעה שהכסף הקנדי תמיד יגיע בזמן, אבל אחרי שהוא נרדם, אני לא מאמין שבחלומות הוא חולם על עצמו בצהוב. יותר הגיוני שהוא נזכר ברגעים אדומים ומרגשים, בהם הוא לוקח חלק פעיל כשחקן ולא כצופה מהמקום הכי טוב באצטדיון.
יש קצת צדק פואטי בעובדה כי המהלך שהיה אמור לקבור את הפועל תל אביב סופית, היה זה שבסופו של דבר הציל אותה. גילי ורמוט הציל את הפוע. לא כי הוא רצה. או כי זה מה שעבר לג'ורדי קרויף בראש, כשהוא נכנס לעסקה המסריחה הזו, שרק חיים רמון היה יכול לחיות איתה, אלא כי כדי לצאת לדרך חדשה הפועל הייתה צריכה לרדת הכי נמוך שיש, לאבד כל טיפת כבוד עצמי, ולהתבטל באופן מוחלט בפני הכוח הצהוב שמעבר לכביש. בנקודה הזאת הבינו כבירי, בן זאב וחבריהם, שאם הם לא יעשו מעשה, רמון פשוט יקבור את הקבוצה קבורת חמור, וישחזר את תקופת אייזנברג בכדורסל.
בדיעבד, כשאני מסתכל על התמונה לאחור, הרי שמתוך ארבעת השחקנים העיקריים בה, שלושה הפסידו ורק אחת הרוויחה.
המפסיד הראשון הוא ורמוט שחיזק את הדעה שהוא שחקן מוכשר, אבל חלש מנטלית ונוטה לפציעות. מי שעזב לאחר תצוגת ענק מול בוסניה, כקפטן ומנהיג, הפך לנער פוסטר שמחייך במבוכה בחגיגות אליפות שהוא לא מרגיש שייך לה.
המפסיד השני הוא חיים רמון, שעסקת ורמוט הייתה אקורד הסיום שלו, ותקופתו תחשב כאחת הרעות והחשוכות בימי המועדון, וזה לא פשוט בהתחשב בכמה מהמתחרים שלו בהיסטוריה.
המפסיד השלישי והגדול מכולם הוא קרויף. אותו הולנדי שנחשב לאיש שאינו טועה, למנהל העל, הוכיח שאין חטא גדול מחטא היוהרה. המחשבה שהוא ישחק בכולם, והכל יסתדר, התפוצצה לו בפנים. פרשת רייכרט, שהשאלתו הייתה חלק מרכזי בעסקת ורמוט, גרמה וגורמת לו נזק בלתי הפיך. הכסף שהוציא על ורמוט כנראה בכל זאת חסר לו במקומות אחרים, כי כמו שמצוטטים מקורבי הבוס הקנדי, גם לו לפעמים נשבר לראות את הכסף שלו נזרק, והפרסומים על חתימת העסקה בינו לבין רמון להעברת ורמוט, יומיים לפני שעלה לשחק את משחקו האחרון נגד מכבי, לא הוסיפה לשמו הטוב. לאחר שקוראים ציטוטים שלו ושל רמון לאחר העסקה בה הם מצהירים ששום דבר לא נעשה לפני הדרבי, זה הופך את המחשבה שזה היה כשר אבל מסריח, למחשבה שאולי זה היה רק מסריח.
והמרוויחה הגדולה לדעתי היא הפועל תל אביב, שמאותו רגע נפטרה מרמון, מערימות השחקנים הגרועים וחסרי האופי שהעמיס עליה בן שמעון וממשיכיו בחסות רמון, ומאותם "מנהלים" שמצצו את דמה של הקבוצה ומאנשי שלומם. אם היום יש בהפועל דם חדש, סדר ומשמעת. אם סוף סוף יש לה הנהלה שלא רוצה לראות את שמה בתקשורת כל יום, ודואגת באמת לטובת הקבוצה. אם השכונה ששלטה בה נעלמה, אם יש שם היום צוות מקצועי עם שיטה ודרך, וסימנים לעתיד טוב ובהיר יותר, זה הכל בגלל אותה עסקה שברוב המדינות המתוקנות הייתה נפסלת על הסף. יכול להיות שבסופו של דבר התרומה הכי גדולה של ורמוט להפועל לא הייתה על המגרש אלא דווקא באותו מעבר במוצאי אותו דרבי, כי כמו שאומרים השעה הכי חשוכה היא בדיוק לפני הזריחה.
