ליום הולדתו ה-24, שחל בסוף השבוע, קיבל יונאס ואלנצ'יונאס שני דברים: הכרה לאומית, בדמותה של כתבה בניו יורק טיימס, ונקע בקרסול. אם להאמין למה שמספרים הכתבים המלווים את טורונטו רפטורס, הוא נהנה משניהם בערך באותה מידה.
בחדר ההלבשה, כך סיפרו בבלוג "רפטורס ריפבליק", מדובר באחד הבחורים היותר משעשעים שיש. אבל אז נדלקות המצלמות ויונאס עובר למתקפת קלישאות מרדימה. "זה ספורט קבוצתי", "אני רק רוצה לנצח", וכמובן הלהיט: "זו הקבוצה של קייל לאורי ודמאר דרוזן, הם האולסטארס שלנו, הם הביאו אותנו לכאן".
כל זה נכון, כמובן. אבל לפחות עד ההתפוצצות של לאורי לפנות בוקר - 33 נקודות באחוזים מצוינים כולל 5 שלשות, אחרי 9 מ-57 מעבר לקשת בתשעת המשחקים הקודמים - יונאס היה זה שהתנדב פעמים רבות לסחוב את הצמד המקרטע על הגב. והוא אחראי במידה רבה על כך שהרפטורס רחוקים שני ניצחונות מגמר אזורי ראשון בתולדותיהם.
"חשבתי שבקרב בין החום לרפטורס, הושגה הכרעה כבר לפני 65 מיליון שנה"
(משתמש הטוויטר BobbyBigWheel, יום חמישי האחרון)
בליגה שבה הגארדים, הפורוורדים והשלשות כובשים את השלטון, יונאס - כיאה לדינוזאור - הוא זן נכחד. מהשחקנים המסיביים האלה שאפשר לתת להם את הכדור והם כבר יילכו לעבודה. הוא לא סטרץ' 5 מתוחכם כמו שסנטר "מודרני" אמור להיראות, אבל הקליעה שלו מחצי מרחק הלכה והשתפרה למצב בו אין הרבה טעם להשאיר אותו חופשי בקצה הצבע: העונה הוא עומד על 49 אחוז מטווח של 3-5 מטרים, אם כי העדיפות הראשונה היא לקחת את הכדור עד הטבעת.
מעבר לכך, הוא בדרך כלל מתחיל את ההתקפה דווקא למעלה, באזור ההיי-פוסט, בחסימה לקייל לאורי או דמאר דרוזן (במקרים רבות, יום הקליעה של הגארדים תלוי באיכות החסימות הללו - נגד אינדיאנה, היכולת של פול ג'ורג' לעבור דרך החסימות הללו היתה מהפקטורים שמיררו לשחקני הקו האחורי את החיים). אחר כך הוא משלים את הפיק'נ'רול בהתגלגלות מושלמת לסל, שילוב של עבודת רגליים סופר-מהירה, קואורדינציה ויכולת לייצר נקודות בדרכים לא סטנדרטיות, כמו הדבקת כדור לקרש-סל ביד שמאל.
הסבלנות נדרשה במקרה שלו. לשחקני פנים לוקח זמן להתפתח, ובעונה השנייה שלו בליגה, יונאס אכל מרורים בהגנה. סנטרים ותיקים עם עבודת רגליים טובה עשו לו בית ספר, וגרמו לדוויין קייסי, מאמן בעל אוריינטציה הגנתית, להחזיק אותו קצר. מאוד. בשנתו הרביעית, הוא המשיך להראות שיפור איטי בעונה הרגילה, אבל גם אז, כאשר נח בשל פציעה ברגל, הדרך בה ביסמק ביומבו החזיק את הצבע בהגנה - וחוסר היצירתיות של יונאס בהתמודדות עם שמירות כפולות - גרמו לאוהדים רבים להרהר מי צריך לפתוח.
פלייאוף 2016 כבר לא משאיר מקום לספק: הפוטנציאל מהשיר ההוא מתממש. יונאס מתבסס על פיזיות, מהירות ותנועה ופחות על אתלטיות, קפיציות ו"ורטיקאליטי" (ניתור אנכי), אבל ברגעים הבודדים שבהם הוא מבודד על חסאן ווייטסייד, אולי הכוח הכי מאיים בליגה כיום מתחת לסלים ("אף גארד לא רוצה להתקרב אליו", הגדיר זאת ג'ארד דאדלי בסוף השבוע בפודקאסט של זאק לואו), אפשר לראות איך עבודת הרגליים והעיקשות של הליטאי מהעיירה בת 27 אלף האנשים, אוטנה, מביאות תוצאות. גם בהגנה הוא משתפר, ודמארי קארול אפילו יושב עליו חזק בעניין: "אמרתי לו שאם הוא ישחק בהגנה חזק כמו שהוא משחק בהתקפה, ניקח את הסדרה הזו".
"הוא הכריע עבורנו את המשחק, ואפילו לא תכננו עבורו מהלכים", אמר דרוזן לאחר הניצחון במשחק 2 ביום שישי, בו קלע יונאס 11 נקודות ברבע הרביעי והחזיר את הרפטורס מפיגור 7 במשחק שיכל לסיים עבורם את העונה. "זה היה פשוט הרעב שלו. הוא הסיבה שניצחנו".
אחרי אותו משחק נשאלה השאלה, מדוע הרפטורס מעדיפים להמשיך ולהשליך את זריקות ה-2 בנפילה מששה מטרים במקום לדחוף את הכדור בכוח לאיש שבפנים. הלילה, במשחק 3, הספיק יונאס לצבור 16 נקודות ו-12 ריבאונדים ב-22 דקות בלבד עד שנפצע בקרסול - ברובן לא היה את ווייטסייד שישמור עליו, אבל עדיין תוצרת נאה. בדקות הללו היו הרפטורס בפלוס 12 נקודות, בסדרה הכי צמודה וקשוחה בסיבוב השני של פלייאוף 2016. על פניו, נראה שהפציעה שלו אינה קשה, בעוד לא ברור מה יעלה בגורלו של ווייטסייד. במידה וחסאן ייעדר, זו הזדמנות לטורונטו לזהות את היתרון הגדול ביותר שיש לה עכשיו, ולדחוף את הכדורים פנימה - לשמחתם של האוהדים המטורפים ב"ג'וראסיק פארק" מחוץ לאולם הביתי, ולמגינת לבם של צמד הראפרים ממיאמי.
