"נאמן", "אחד משלנו", "מיוחד", "בלתי ניתן להחלפה", "השראה", "לב של סקאוזר", "עצום", "מנהיג", "קלאסה", "גלדיאטור", "גיבור", "הלב והנשמה", "יחיד במינו". אלה רק חלק מהביטויים שה"ליברפול אקו" בחר בהם כדי לסכם את הקריירה של סטיבן ג'רארד בליברפול בגיליון מיוחד שיצא לכבוד המשחק שיסגור 17 עונות של מצוינות של הסמל, האגדה והאיש שהכי מזוהה עם המועדון.
זה לא שמילים באמת יכולות לסכם מה שחקן מסמל עבורך, בטח אחד כמו ג'רארד שהיה שם בשיאים הכי גבוהים וברגעי השפל הכי נמוכים. אבל בין שלל הסופרלטיבים לי היה חסר ביטוי אחד: גיבור טראגי. בעיר בה אנשים גאים ברגשיות שלהם ויליד העיר ג'ון לנון אהוב בגלל שהוא "גיבור מעמד הפועלים", סטיבי ג'י הוא "גיבור מעמד האוהדים". עצוב לומר, אבל יש בתקופה שלו במועדון משהו טראגי. סטיבי, שהוא קודם כל אוהד, נושא על גבו, בין אם ירצה ובין אם לא, את העול של התקופה הזאת.
סטיבי הוא למעשה השחקן הראשון של ליברפול שחווה גם כאוהד וגם כשחקן את כל תקופת הבצורת הנוראית הנוכחית. כשהיה בן 10 וחגג את האליפות האחרונה של 1990 הוא לא היה יכול לשער שיחלפו 25 שנים ללא זכיה. הוא ממילא כבר היה מושקע רגשית במועדון אחרי שבן דודו נהרג בהילסבורו, אז החלום שלו באותם ימים היה די פשוט - לזכות ללבוש את החולצה האדומה המפורסמת. כל דבר מעבר לכך היה בונוס. לכן גם את האכזבה היחסית מחוסר הזכיה באליפות צריך לשמור בפרופורציות. סטיבי חי את החלום.
ואיזה חלום זה היה. לשחק עם האליל שלך רובי פאולר, להיות היחיד שהבקיע בגמר של כל הגביעים (גביע ליגה, גביע אנגלי, גביע אופ"א, ליגת אלופות), לנצח גמר גביע בדקה ה-90 (כן, אני יודע שזה היה שער שוויון מול ווסטהאם, אבל בלעדי זה המשחק גמור), לשים צמד ב-0:4 על ריאל מדריד, להשתיק את אוהדי אברטון המקניטים עם שלושער, ומעל הכל להיות רשום על הקאמבק הגדול בהיסטוריה של ליגת האלופות. תגידו לי, מי לא היה חותם על קריירה כזאת?
בפראפראזה על משפט הפתיחה של "אנה קרנינה" של טולסטוי, אפשר להגיד שכל הרגעים השמחים של סטיבן ג'רארד דומים, אבל הרגעים העצובים, אומללים בצורה שונה. קחו לדוגמא את השער המנצח מול אולימפיאקוס שהפך את חלום ליגת האלופות לאפשרי. או את הפנדל מול יונייטד ב-1:4 באולד טראפורד, או את שער הנגיחה ב-0:4 על אברטון ב-2014. פעם האגרופים שלו קמוצים.. פעם זה נגמר בנישוק המצלמה.. ופעם בפרישת ידיים..
המשותף לכל אותם הדימויים שצרובים לכל אוהד ליברפול בזכרון, זה שהם מבטאים אושר עילאי של אוהד שמרגיש שדפק את המערכת וזכה לשחק עבור המועדון אותו הוא אוהב. הרגעים העצובים? הו, כאן כבר העסק נהיה מורכב יותר.
אחרי ההחלקה האומללה מול צ'לסי הוא תפס את הראש, אחרי ההפסד למילאן בגמר של 2007 הוא כיווץ את הפנים, אחרי הפסד ליונייטד הוא שם את הידיים על המותניים. היה משהו שונה בצורה בה הגיב לאכזבות. הוא היה שוב אוהד שרוצה לקבור את עצמו באדמה על כך שאיכזב את חבריו בקופּ. ג'רארד תמיד הרגיש את העול של גודל הציפיות, וככל שהנאחס המשיך, הוא קיבל חיים משל עצמו.
המורשת של "שמונה לב אדום" בליברפול תמיד תעורר מחלוקת. אוהדי הקבוצה יזכרו לו את הנאמנות בעידן בו אין סמלים ושחקנים עוזבים כשקצת קשה. הם יזכרו את התחרותיות, התשוקה והחן שבה העביר תקופה לא פשוטה בתולדות המועדון - על המגרש ומחוצה לו. אלה ששונאים את המועדון ישמחו להזכיר את ההחלקה, את ההרחקה תוך 38 שניות מול יונייטד ואת העובדה שיש עשרות שחקנים שלא יכולים לצחצח לו את הנעליים, שזכו באליפויות לפניו.
אם מישהו רוצה הוכחה לאי קיומו של האל, מספיק להיזכר בסטיבי מכנס את השחקנים בסיום המשחק מול מנצ'סטר סיטי ומבקש "בואו לא נחליק" רק בשביל לעשות בדיוק את זה שבוע אחר כך מול צ'לסי, וכך מונע מהשחקן הכי רומנטי במועדון הכי רומנטי אפשרות לזכות בתואר היחיד שחסר לו. זה הגורל של סטיבי וצריך להשלים איתו. כשאתה אוהד מועדון או שחקן בצורה מוחלטת, אתה מקבל אותם בשיא ובשפל - אחרת מה מותר האדם מהבהמה?
כשאני אזכר בסטיבי עוד עשרים שנה, יהיה בכל זאת דימוי אחד שייחקק לי יותר מכל. סוף משחק התיקו מול קריסטל פאלאס במחזור הלפני אחרון של 2014. היה די ברור שההזדמנות האחרונה של סטיבי ג'י לזכות באליפות הלכה ולא תחזור. לואיס סוארס התפרק בבכי היסטרי על הדשא ורק סטיבן ג'רארד, כמו הבוגר האחראי שהוא, שמר על פאסון ודאג להרים אותו מהדשא ולנחם אותו ככל האפשר. תסתכלו על הפנים שלו בתמונות מאז, הוא רוצה לבכות יותר מכולם. אבל זה ג'רארד, קודם כל מנהיג וחבר.
הערב מול אותה קריסטל פאלאס יכול להיות שסטיבי כבר לא יוכל לעצור את הדמעות. הוא ישחק בפעם האחרונה במקדש שכולנו היינו רוצים לשחק בו. פעם אחרונה אחרי 17 עונות בהן עבר את כל קשת הרגשות, ואנחנו יחד איתו. יהיה קשה בלעדי סטיבי, נתגעגע, נעלה זכרונות ונתהה מה היה קורה אם, כשסטיבי יצעד אל עבר השקיעה ואני בטח אזמזם לי פסקה מ- IN MY LIFE של הביטלס:
Though I know I'll never lose affection
For people and things that went before
I know I'll often stop and think about them
In my life, I love you more
In my life, I love you more
אבל ג'רארד לא באמת יעזוב אותנו. הוא יישאר איתנו ברוח, באהדה המשותפת ובחלום על ימים יפים יותר בהם הסערה תסתיים והשמיים יהיו מוזהבים. יש במספר 8 משהו שמזכיר את הסימן של האין-סופיות – גם סטיבן ג'רארד הוא אין-סופי.
הרכב החלומות של ג'רארד בתקופתו בליברפול (2-4-4)
פפה ריינה; סטיב פינאן, סמי הופיה, ג'יימי קראגר, ג'ון ארנה ריסה; חבייר מסצ'ראנו, דידי המאן, צ'אבי אלונסו, סטיבן ג'רארד; פרננדו טורס, לואיס סוארס.
