מקום שני: השור הזועם (ארה"ב 1980)
בימוי: מרטין סקורסזה
סיפור חייו הסוערים של ג'ייק לה מוטה, אלוף העולם במשקל בינוני באגרוף, הפך בשנת 1980 לאחד מסרטי הספורט הטובים בכל הזמנים. סיפור הפקת הסרט מרתק לא פחות מהסרט עצמו.
בסוף שנות השבעים ולאחר כשלון סרטו "ניו יורק, ניו יורק", סבל הבמאי מרטין סקורסזה מדכאון וצלל לתוך התמכרות קשה לקוקאין. אחד מגדולי הבמאים האמריקנים בכל הזמנים היה משוכנע שלא יביים יותר בחייו ורק התעקשותו של ידידו הטוב והשחקן האהוב עליו, רוברט דה נירו, גרמה לו להסכים לביים את "השור הזועם".
דה נירו ראה בגילום דמותו של לה מוטה את תפקיד חייו וסקורסזה ביים בהנחה שזמנו בהוליווד שאול. התוצאה - סרט מהפנט שכולל סצנות אלימות בצורה יוצאת דופן, סרט שמכה שוב ושוב בבטנו של הצופה ולא מרפה ממנו. סרט שכמו "אדי פלסון" הוא יותר מלנכוליה ומופע של הרס עצמי מאשר יצירה קולנועית (לה מוטה עצמו הופיע ב"אדי פלסון" בתפקיד ברמן).
ענף האגרוף, בניגוד לפוטבול, לבייסבול ולכדורסל, הוא ענף אינדיווידואלי. שני גלדיאטורים מתאבקים עד זוב דם בזירה, בה כל אחד עושה לעצמו. הספורט הזה הוא שיר הלל ליחיד שמגשים את עצמו ודורך על אחרים בדרך. זוהי אמריקה האמיתית, ללא הצטדקויות. אלימה, כוחנית ושייכת למנצחים בלבד.
סקורסזה קיבל לפני צילומי הסרט החלטה שהיא אולי אחת החשובות בקריירה שלו בפרט ובסרטי אגרוף וספורט בכלל. הוא החליט שסצנות הקרבות יצולמו מתוך הזירה ולא מנקודת מבטו של הצופה, כפי שהיה מקובל עד אז. טכניקת ה"הישאר בזירה" מספקת בכל קרב של לה מוטה צילום אחר צילום של אגרופים חובטים ושל פנים מדממות מטווח אפס, כולל הבזקי המצלמות שמנציחות את הגיבורים הגדולים מהחיים שמתמודדים בזירה. בשחור-לבן מגורען הצופה חש שהוא חלק מהקרבות ומרגיש בעצמו פגוע פיזית (וגם נפשית) בסוף הצפייה.
הסרט מספר את סיפור חייו של לה מוטה בתקופה בה כבר היה אחד המתאגרפים הבולטים במשקלו בעולם. הגיבור, שיצר ההרס העצמי שלו מנצח אותו בכל קרב וללא תנאי, מכה את אשתו ובוגד בה ואף מתחתן עם הפילגש שלו (רק כדי להתעלל בה לאחר מכן ולבגוד גם בה). כרגיל בסרט של סקורסזה על האיטלקים בניו יורק, המאפיה שולטת בענף האגרוף ולה מוטה מוכר קרב כדי לזכות באפשרות להתמודד על התואר.
אחרי שהוא הופך לאלוף העולם, רב עם כל העולם ואף מכה את אחיו, מובס השור הזועם בעוד קרב מסדרת הקרבות המיתולוגיים שלו עם יריבו הנצחי שוגר ריי רובינסון והסצנות שבהן רובינסון פשוט שוחט אותו בזירה וגורם לו לדמם כמעט למוות הן אות ומופת לבימוי ריאליסטי לא ייאמן, כולל התמקדות בחבלי הזירה הנוטפים דם.
לה מוטה הופך בערוב ימיו לקומיקאי ולבעל מועדוני לילה ובסיום הסרט אף מדקלם את נאומו המפורסם של ברנדו מתוך "חופי הכרך". נאום ה"יכולתי להיות מישהו". כך הצופה מבין שהשור חש שחייו הם החמצה אחת גדולה. איזו מחווה מרגשת של סקורסזה לבמאי איליה קאזאן ולתור הזהב של הוליווד.
רוברט דה נירו, שהעלה 27 ק"ג לצורך צילום הסצנות של לה מוטה אחרי הפרישה, היה בתקופת צילום הסרט ככל הנראה השחקן הטוב בעולם. תצוגת המשחק שלו מדהימה אותי בכל צפייה מחודשת. דה נירו זכה באוסקר על גילום לה מוטה ובצדק מוחלט. לצדו, ג'ו פשי המצוין כאחיו של לה מוטה וקתי מוריארטי כאשתו השניה.
לאחר צאתו, התקבל הסרט בקרירות, אבל היום נחשב לאחת מהיצירות הגדולות של הקולנוע בכל הזמנים. השור הזועם הוא רכבת הרים של רגשות עזים, של תצוגות משחק מופלאות ושל בימוי מדויק ומחושב עד לכאב. אבל מעל לכל, זהו סרט על ספורט אלים שידע ימים יפים יותר.
